בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

חוטובלי, תשכחי ממדינה יהודית

תומר פרסיקו בתשובה לח"כ חוטובלי, על הבחירה שלה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית

פורסם בהארץ

בראיון חג קבעה חברת הכנסת וסגנית השר ציפי חוטובלי, כי לדעתה יש לשכוח מפתרון החלוקה לשתי מדינות וכי אין מנוס אלא לספח את שטחי יהודה ושומרון ולהעניק אזרחותציפי לכל תושביהם: "אני  עד לתת להם זכות הצבעה. אני בעד״ (מעריב, 31.3).

סיפוח־אזרוח
אין זו הפעם הראשונה שחוטובלי מתבטאת בעניין, אבל זו ההצהרה הברורה והחותכת ביותר שלה עד כה. כחברת כנסת מטעם מפלגת השלטון הצעתה נושאת משקל גדול יותר מהצעות דומות שהעלו אישי ציבור אחרים, כמו אורי אליצור, ומנגד היא שונה לחלוטין מתוכניות שווא, כדוגמת "תוכנית ההרגעה" של נפתלי בנט או התוכנית של אריה אלדד לספח את השטחים ולהעניק לתושבי יו"ש אזרחות ירדנית דווקא.
לחוטובלי חשוב כמובן לשמור על אופיה היהודי של מדינת ישראל, והיא דואגת להרגיע את הציבור: "רצועת עזה היא מחוץ למגרש… הליך הפרידה מעזה גם דמוגרפית וגם לאומית התרחש", ואיזה מזל שקם לנו מנהיג כאריאל שרון שידע לסגת חד־צדדית כשצריך.
יש לברך את חוטובלי על האמירה הברורה, הנובעת מהבנה, שבלא הסדר על חלוקת הארץ זהו הפתרון היחיד האפשרי. כל הכבוד גם על העמדה המוסרית האמיצה: חוטובלי מבינה, שלא תיתכן אפליה בין יהודים לערבים, ושאם לא ניפרד לשתי מדינות, רק אזרחות שווה לכולם היא פתרון מוסרי. מרענן גם לראות, שחוטובלי, למרות היותה שומרת מצוות, מצליחה להימנע מהעלאת הצעות הלכתיות חסרות תוקף כמו מתן מעמד של "גר תושב" לפלסטינים וכדומה.

ובכל זאת, נדמה לי שהתוכנית של חוטובלי דורשת תשומת לב לכמה עניינים קטנים. ראשית, מעניין לראות עד כמה תוכנית ההתנתקות הצילה, לפחות בעבור חוטובלי, את חזון ארץ ישראל השלמה. ואיזה מזל שהחמאס השתלט על רצועת עזה. אמנם הימין מבכה את הפינוי של 9,000 ישראלים מגוש קטיף ומביע אכזבה מעליית החמאס ברצועה, אך שני דברים אלה הם כעת התנאים היחידים המאפשרים את אשליית מדינת־כל־אזרחיה־היהודית.

אשליה? במידה רבה כן, כי על פי התוכנית של חוטובלי תהיה לנו כנסת ובה כ– 45 ח"כים פלסטינים (בהנחה שאוכלוסיית יו"ש אכן מונה כשני מיליון פלסטינים). עד כמה יהודית תהיה מדינה כזאת? זו תהיה, לכל דבר ועניין, מדינה דו־לאומית, שתיראה במקרה הטוב כמו בלגיה, ובמקרה הרע כמו סרביה.

לדוברים מהימין יש נטייה לפעמים לתפוש את העמים השונים בסכסוך כישויות הומוגניות: "הערבים" מול "היהודים". אין דבר רחוק יותר מהמציאות. "העם היהודי" אינו מפולג פחות מהעם הפלסטיני. האם אפשר להעלות על הדעת את כל 75 הח”כים היהודים מסכימים על קואליציה משותפת? כמה זמן יעבור עד שתוקם כאן ממשלה של 40 ח"כים פלסטינים עם 20 ח"כים יהודים מהשמאל? וכמה זמן יידרש לקואליציה כזאת לשנות את ההימנון? וכמה זמן יידרש לה כדי לספח את עזה ולתת גם לתושביה אזרחות?

העניין אינו מסתכם בכך. כשליש מתושבי ירושלים הגדולה הם פלסטינים. סביר להניח, שאחרי הסיפוח־האזרוח ייבחר לעיר המאוחדת לנצח־נצחי־נצחים ראש עיר ערבי. ועוד, כיום יש בשטחים משטר צבאי, אך מה יהיה אם במדינה שבה כולם יהיו אזרחים שווים ירצו כמה משפחות פלסטיניות לעבור לגור בעפרה או באלון שבות או בתקוע? הרי התשתיות – ומוסדות החינוך – איכותיים שם הרבה יותר מאשר במחנה הפליטים בלטה. האם בישראסטין, כמו שכינה אותה מועמר קדאפי, יעלה מישהו בדעתו למנוע זאת מהם?
הדברים לעיל לא נועדו לזרוע פחד מפני ערבוב אוכלוסיות או מפני כנסת רב־לאומית. הם נועדו להדגיש את הסתירה הפנימית המובנית בתוך העמדה הימנית הדורשת סיפוח ואזרוח. במחנה השמאל, אלה המקדמים פתרון כזה מבינים שאי אפשר לשמור במסגרתו על "יהדותה" של המדינה, והם מביטים בעיניים פקוחות אל העתיד הרב־תרבותי הנכון לנו. לצערי, נראה שאומץ הלב של חוטובלי בניסוח פתרון מוסרי אמיתי אינו מחסן אותה מפני העיוורון בקשר לתוצאותיו. מתן אזרחות לכל עדיף לאין שיעור על המשך הכיבוש, אך יש להבין שאם החלטנו לשכוח מפתרון שתי המדינות, החלטנו גם לשכוח ממדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

הכותב הוא חוקר בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל אביב

מאמרים נוספים: