“המלחמה היא עניין טוטאלי”, כותב המחנך פרופ’ צבי לם במאמרו “תפקיד החינוך לנוכח אימת המלחמה” משנת 2005. גם עכשיו – כחצי שנה לתוך המלחמה, כשכביכול רובנו מתנהלים בשגרה, המלחמה חודרת “לכל תא של רקמת החיים החברתיים ומשתלט על כל ממד בהווייתו של היחיד”. בתוך כך כל מוסדות החברה מגויסים ונרתמים לטובת המאמץ המלחמתי ולטובת הניצחון במלחמה. אך לפי לם, החינוך הוא יוצא דופן בין אלו, משום שלרובו לא תהיה השפעה על ההכרעה של המערכה הנוכחית. אז מהי המשמעות של החינוך, ובפרט החינוך היהודי-ישראלי-חילוני, בתקופה הזו של המלחמה? אמנם השפעתו של החינוך מוגבלת על תוצאותיה של המלחמה המתחוללת, אבל הוא ישפיע – לטוב ולרע, על המלחמה או המלחמות הבאות. לם מציע שתפקידו הראשון של החינוך הוא לרפא – לעטוף בתחבושת עד כמה שניתן את הפצע שנפער. אבל ריפוי זה אינו מספיק, הוא משמש רק כ״עזרה ראשונה״ ולא מטפל בשורש – על החינוך מוטלת החובה למנוע עד כמה שניתן את המצבים המסכנים את קיומם של החברה והיחידים החיים בה.
בספרו ״מסך של חול״ מ-1959, טוען יגאל אלון שהטרגדיה הגדולה של העם היהודי היא להיות עם שוחר שלום שנמצא במלחמה כמעט בלתי פוסקת מאז תחילת העת המודרנית. לכן, על החינוך הישראלי החובה להתייחס לגיוס לצה״ל כאל שליחות לאומית וחברתית, הכרח הגנתי שיש בו משמעות עליונה אבל שאינו מהווה מטרה בפני עצמה. המורכבות שמציג אלון נמצאת במרכז החינוך הישראלי – איך הופכים מישהו לשוחר שלום ושש לקרב בו זמנית?
החינוך הוא מנגנון לתיקונה העצמי של החברה והעולם, על ידי כך שיוצר את התנאים להתפתחות של בני אדם עם בגרות נפשית, מוסרית ואינטלקטואלית. בני אדם שמבינים את מהות המלחמה כהרסנית לנפש האדם ולחברה ויפעלו נגד גורמי ההרס שחותרים לפריצת מלחמה נוספת. בו זמנית, החינוך יעזור ליצור את בני האדם שירימו את הנשק כשיהיה צורך, שיסכימו לתת מעצמם את הדבר שיודעים שבעולם מתוקן לא צריך לקרות, שגם כחיילים ומפקדים יפעלו מתוך השליחות הלאומית והרצון שהמלחמה תסתיים, ולא מתוך הרצון להמשיך להילחם.
החינוך היהודי-הישראלי בפרט חשוב, מפני שאנחנו חייבים להבין מה התפקיד שלנו בחברה הישראלית, למה אנחנו פה, למה לא פשוט לוותר וללכת למקום אחר? החינוך היהודי-ישראלי מאפשר לנו לראות איך היהדות והמקורות נותנים גב גם להכרח להילחם על העם שלנו ועל הארץ שלנו וגם לשאיפה לעולם מתוקן ממלחמה. איך כיהודים-ישראלים-חילונים אנחנו לא נכנעים לנרטיבים של היהדות הלוחמנית, המבטלת, הלא-הומניסטית אלא מראים את הגיבוי שהיהדות נותנת לערכים ההומניסטיים וההומניים שאנחנו מנסים להנחיל.
ימי תקומה מזכירים לנו את הכאב ואת ההצלחות שלנו בתור מדינה ובתור עם, והתפקיד של החינוך בתוכם הוא לא להשתקע באף אחד מהם – לא לספק נרטיב של קורבנות וגם לא ניצחון מוחלט. במיוחד בזמן הזה, תפקידנו כמחנכים הוא להמשיך להזכיר את המורכבות של המציאות כיהודים-ישראלים שוחרי חיים. אנו מחוייבים להחזיק בו זמנית את הכאב הבלתי יתואר על הנופלים והנופלות, את ההבנה שמותם הוא חלק ממציאות מדהימה שנוצרה מתוך הבחירה שלנו להקים מדינה בארץ אבותינו ואימותינו ואת התקווה שנוכל לחיות בעולם שאף אחד לא יצטרך לחרף את נפשו כדי שהמציאות הזו תוכל להימשך.
כתב: איתן הס – מדריך במכינה הקדם צבאית של בינ”ה.
