חלוציות – פרשת “ויגש” || אילה דקל
שש וחצי בבוקר, השביעי לעשירי, אזעקות מפלחות את האוויר. רגע המשבר הכי גדול שהמדינה שלנו חוותה אי פעם. לוקח הרבה זמן להבין מה קורה, למצוא מחסה, להתאפס.
ובכל זאת – יש כאלה שעצרו הכל, הרימו את עצמם וירדו דרומה לעזור. יש רבש”צים שיצאו החוצה אל התופת. פרמדיקים שיצאו לחלץ, מפקדות שחתרו למגע, מתנדבים שהרימו חמ”לים תוך שעות. כל כך הרבה גבורה שהתעוררה ברגע המשבר, ברגע שהיה צורך, הם והן התייצבו.
פרשת השבוע שלנו היא פרשת ההתייצבות. פרשת “ויגש”.
משבר נוראי פוקד את אחי יוסף, השליט הגדול של מצרים – שהם עדיין לא יודעים שהוא אחיהם האבוד – רוצה לאסור את אחיהם הקטן, את בנימין.
ברגע האמת, יהודה מתייצב למען אחיו. הוא צועד צעד קדימה. נפרד מכל שאר האחים וניגש אל האיש שמחזיק בגורלו ומאיים אליו. אל שליט מצרים, אל יוסף.
המילה הזו “ויגש” היא שמשנה את כל הסיפור. המילים שלו, הן שגורמות ליוסף להתוודות לגבי זהותו האמיתית. הן שגורמות לו להבין כמה האחים אוהבים את בנימין וכמה הוא אוהב אותם. ויגש.
לאורך ההיסטוריה שלנו, וגם היום, המציאות התעצבה וניצלה על ידי האנשים והנשים שהיו מוכנים לצעוד את הצעד הזה קדימה. זה צעד מסוכן, צעד שגורם להם להיות חשופים ופגיעים. צעד שלעיתים מנתק אותם משאר החברה. צעד שמציב אותם כחלוצים, ראשונים במחנה.
החלוץ, לדבר ז’בוטינסקי הוא – “מושג רחב הרבה יותר מ”צועד בראש”. כמובן דרושים גם פועלים, ואולם לא זהו המובן של המלה “חלוץ”. לנו דרושים אנשים מוכנים “לכל”, לכל מה שתדרוש ארץ ישראל”.
להיות חלוצים וחלוצות לפני המחנה זה לא תלוי מקצוע או משימה ספציפית, זו מוכנות לתת את מה שיש להם למען המטרה הגדולה. למען כולנו.
אני כותבת את המילים האלה וחושבת על יפה אדר, חלוצה שחיה בנגב המערבי והפריחה את השממה. חלוצה, שכשהגיע הרגע שבו החיוך שלה היה נזקק, היא חייכה. חלוצה שגם בגיל מבוגר מראה לנו את הדרך שכולנו יכולים לצעוד בה.
בימי העלייה השנייה עלתה ארצה חלוצה בשם חיותה בוסל, היא הגיע לכאן בגיל שמונה עשרה בלבד. והחלוציות שלה לא התבטאה רק ברצון לעבוד עבודת אדמה אלא גם בעובדה שכשלא היו נשים מנהיגות סביבה, היא ניגשה צעד קדימה והעזה לשבור מוסכמות חברתיות. להגיד שלנשים מותר לעשות עוד דברים מלבד לבשל ולכבס. חלוצה שניגשה קדימה והעזה לצייר מציאות אחרת.
בשנת תר”ע, 1910. לאחר מקרה שבו לא נתנו לה כאישה לקחת חלק בשמירה על המושבה חדרה היא כתבה כך –
“אך לא, לא להתייאש וגם לא לפקפק בניצחון שלנו אנחנו צריכים. רק לעבוד וללכת קדימה. צעד אחר צעד. אפילו אם בצעדים קטנים אנחנו צריכים. הדרך היא ארוכה, אך אל לנו לפקפק שנצליח הכל אם הרצון חזק. אחדות צריך לנו, כולנו כאגודה אחת נוכל להקריב את הגאולה”
חיותה במילותיה מלמדת אותנו את תמצית החלוציות – האמונה.
למרות שהמציאות סביבה קשה, היא מאמינה שהיא תצליח, היא מאמינה שאפשר לשנות ולהשתנות. היא לא מוותרת ולכן היא ניגשת צעד קדימה ומובילה את המחנה.
גם יהודה מאמין. הוא ניגש אל שליט מצרים, אל יוסף כדי להציל את אחיו. הוא מאמין שהצעד הזה שהוא עושה יגרום למציאות הקשה להשתנות.
והיום, אני שואבת כוחות גם מיהודה, גם מחיותה וגם מכל החלוצים והחלוצות של המלחמה הזו. מכל אלה שמעיזים לצעוד קדימה, בכל תחום, בכל מצב, ומאמינים שיצליחו לשנות את המציאות לטובה.
בזכותם, בזכותן, אנחנו יכולים להיות כאן גם היום. בזכותם ובזכותן, נהיה כאן גם מחר.
