חמש אימהות ותקווה אחת – פרשת וירא || אילה דקל
השעה אחת וחצי בלילה, אני יושבת על המחשב וכותבת. כבר שלושה שבועות שאני בקושי ישנה. החרדה לילדים שישנים עכשיו לידי מאיימת לעטוף את כולי.
איך אפשר להירדם כשכל הגבולות נפרצו? איך אפשר להירדם כשאני יודעת, שאני היחידה שאעמוד בין מחבלים לבין הילדים שלי אם חס וחלילה הם יגיעו? איך אפשר לישון אחרי כל סיפורי הזוועה ששמענו? הצבא לא הגיע, המשטרה לא הייתה. נשארנו רק אני וידית דלת הממד להגן בשעת סכנה.
ואני לא היחידה. יש לי חברה אחת שישנה בממד עם סכין מתחת לכרית. חברה נוספת נקלעה לקרב יריות עם ילדים בתוך האוטו. חברה אחרת שטיל נחת לה מאחורי הבית, ועוד אחת שלא מצליחה לישון לפני שהיא ממלאת את הגוף באלכוהול. וכולן, אימהות.
כולן נמצאות לבד בבית עם הילדים כשבני הזוג בחזית. כולן נקראו לדגל כדי לשמור על המולדת והבית בשעת המלחמה. אבל בעוד החיילים נמצאים יחד בשטחי הכינוס והבסיסים. ויש להם הופעות לשיפור מצב הרוח ותרומות של אוכל ופתקי “תודה שאתם שומרים עלינו” שמחממים את ליבם. בחזית האימהות, כל אחת מאיתנו נמצאת לבדה. בודדה עם החרדות שלה. ספונה בתוך הפלאפון הנייד עם הזוועות שמתחוללות בו. וכל הזמן אנחנו נדרשות להחזיק שתי חזיתות. מול החוץ ומול הפנים. מול העולם ומול הילדים.
האימהות היא חזית מאתגרת ומורכבת במלחמה הזו, אבל האימהות הזו היא גם כוח, כוח בלתי יאמן של חיים. בזכות הילדים אני צריכה לקום בבוקר, לפעול ללא הפסקה. החרדה העמוקה נובעת מהאהבה העצומה שבוערת בנפש, אהבה מרפאת שיש לה כוח להעיר את הגוף ואת המדינה כולה.
רחל אדרי מאופקים טיפלה במחבלים שלקחו אותה כבת ערובה בביתה ודאגה להם לאוכל, אחד המחבלים אמר לה “את מזכירה לי את אמא שלי”. גם היא, השתמשה בכוח העצום שלה כאמא כדי לנצח את המחבלים שאיימו עליה.
ורפ”ק שפרה בוכריס, מפקדת יחידת הסיירות של מג”ב דרום, אם לעשרה ילדים, יצאה אל התופת ברעים ופעלה תחת אש כבדה. היא אמרה “אני לא יודעת אם זה קשור לכך שאני אמא לעשרה ילדים, אבל ידעתי דבר אחד, אני והלוחמים שלצידי מחזירים כמה שיותר ילדים לאימהות שמחכות להם בבית”.
פרשת השבוע שלנו היא פרשה של אימהות. יש בה חמש אימהות. כל אחת מהן התמודדה עם אסון אחר. כל אחת מהן פעלה באופן אחר, אבל כל אחת מהן עשתה ככל יכולתה למען ילדיה.
האמא הראשונה היא אשת לוט. אפילו את שמה אנחנו לא יודעים. אבל בשעה שסדום עולה בלהבות היא לא מסוגלת להביט רק קדימה. היא לא יכולה להשליך את כל החיים מאחורי גבה. אפילו אם אנשי סדום היו רעים, אפילו אם זו הייתה מלחמה מוצדקת, היא מביטה לאחור. היא זוכרת את החיים שהיו לה. היא זוכרת את העבר.
אשת לוט נשארה קפואה, המבט בעבר לא נתן לה לחיות את ההווה והעתיד. אבל היו לה שתי בנות. שתי בנות שהיא גידלה וטיפחה. לאחר החורבן הנורא הן מסתתרות עם אביהן במערה והן בטוחות שהאנושות נכחדה. שאין יותר בני אדם בעולם. ולכן הם מחליטות להתעבר מאביהן, הן מחליטות לדאוג לקיום האנושי, הן בוחרות בחיים – “וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל-הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֨רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל-הָאָֽרֶץ: לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת-אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵֽאָבִ֖ינוּ זָֽרַע – גם כאשר המציאות סביבן בלתי אפשרית, גם לאחר האסון. שתי הנשים האמיצות האלה מצילות את העולם מבחינתן ודואגות להוליד ילדים, להמשיך את חיי המשפחה.
אחריהן מגיעה שרה. מבטיחים לה שהיא תלד בן, אבל שרה כבר זקנה, היא לא באמת מאמינה שזה אפשרי. היא לא באמת מאמינה שתהפוך לאמא. אבל כנגד כל הסיכויים, גם היא מצליחה. היא צוחקת. צחוק אמיתי וכנה של שמחה. היא מזכירה לי כל כך הרבה חברות שעברו טיפולי פוריות, שאיבדו את התקווה פעם אחר פעם ובסוף, הצליחו להפוך לאימהות. שרה מייצגת את האכזבה והתקווה גם יחד. שני הרגשות האלה שלובים זה בזה. ושניהם יחד הופכים לכוח של חיים – ויצחק. ששרה יולדת אותו אחרי בלותה. שנולד כנגד כל הסיכויים גם ממשיך לחיות לא נעקד כנגד כל הסיכויים – וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כָּל-הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק-לִֽי: וַתֹּ֗אמֶר מִ֤י מִלֵּל֙ לְאַבְרָהָ֔ם הֵינִ֥יקָה בָנִ֖ים שָׂרָ֑ה כִּֽי-יָלַ֥דְתִּי בֵ֖ן לִזְקֻנָֽיו:
אחרונה, אנחנו פוגשות את הגר. היא בורחת משרה. שתי נשים שנאבקות על הזכות לאימהות ועל זכות הירושה. היא נאבקת בחיי המדבר ואין מים לשתות. והיא אבודה. והיא לא יודעת איך תדאג לילד שלה. לא נשאר לה מה לעשות. מרוב חוסר אונים היא מסיטה את מבטה ופשוט יושבת ובוכה – “וַתֵּ֩לֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַֽחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל-אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת-קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ”.
ואז אלוהים נגלה אליה. דווקא אליה. ושם נכתב – “וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֮”. הוא מעניק לה מים ומעניק לבנה ולה חיים חדשים.
הגר מספרת לנו, שגם בתחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה עוד יש לנו כוח. כוח לבכות, כוח לזעוק. והזעקה שלה קורעת את השמים ומשנה את המציאות. וגם לנו היום יש את הכוח הזה להשתמש בו. כוח הזעקה.
חמש אימהות יש בפרשה שלנו – אשת לוט, שתי בנותיה, שרה והגר – כל אחת מתמודדת עם מציאות קשה וכל אחת מגיבה אחרת לאסון שפקד אותה. וגם היום, אנחנו מתמודדות עם אסון נוראי, כל אחד בדרכו. כל אחת בדרכה. כוחות האכזבה והייאוש משמשים בנו בעירבוביא יחד עם תקווה ואהבה.
כל אחת בוחרת להמשיך את חייה באופן אחר. אבל כולן זוהרות באור חזק של חיים. חיים שמצליחים לצמוח גם בתוך המלחמה.
