חמש נשים ששואלות שאלה קשה בפרשת פנחס
בתוך כל פרשיות במדבר, בין המרגלים לתלונות, בין עונשים לקללות פתאום מפציעות חמש נשים שהצליחו לחולל שינוי בתרבות היהודית. מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה שמוכרות בשם – בנות צלפחד.
צלפחד היה בן לשבט מנשה שמת במדבר ולא היו לו בנים. כאשר מחלקים את הנחלות, ניגשות חמשת הבנות אל משה ושואלות שאלה קשה – “לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.”
מקובל שהבנים יורשים את אביהם, שהם יורשים את שם המשפחה ומקבלים את הנחלה. והנה חמש בנות שפתאום שואלות את מה שאף אחת לא העזה לשאול. למה קיים דין שונה לנשים ולגברים. למה להן אין זכות לנחלה בשל היותן נשים.
משה לא יודע מה לענות. אני מדמיינת אותו עומד מולם נבוך, חמש נשים ששואלות שאלה חדשה. שמציבות בפניו מצב שהוא כלל לא חשב עליו ולא הניח שהוא אפשרי. פתאום נעלמו ממנו התשובות. ולכן משה הולך לשאול את אלוהים בכבודו ובעצמו מה צריך לעשות במקרה הזה – “וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה’, וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: “כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.”
ובעקבות שאלתו של משה מופיע אחד הפסוקים היפים בתנ”ך – “כן בנות צלפחד דוברות”. אלוהים מאשר את דבריהן של בנות צלפחד. חמש נשים מצליחות לחולל שינוי בשאלתן. להביא לסדר חדש בזכות הבקשה שלהן.
אם הן לא היו ניגשות, מבררות, שואלות. אם הן היו לוקחות את אי השוויון כמובן מאליו, לא היה מתחולל השינוי. בזכות התעוזה שלהן, בזכות העובדה שהעזו לערער על הסדר הקיים, המציאות כולה השתנתה.
וכמו בנות צלפחד, כך לאורך הדורות. הנשים שהצליחו לחולל שינוי היו אלה שהצליחו להאיר נקודות חשוכות. לשים במרכז את אי השוויון ולשאול שאלות קשות.
בשנת 1924 נבחרה פרחה ששון, שהייתה אישה מיוחדת, בת למשפחה עשירה ותלמידת חכמים, להיות יושבת הראש של האסיפה השנתית בבית המדרש לרבנים בלונדון. בפתח הנאום שלה היא ציינה שהיא האישה הראשונה שמכהנת כיושבת ראש ושאלה האם אולי הם חשבו שנשים לא מסוגלות לתפקיד ולכן לקח להם זמן למנות אישה?
פרחה ששון ניצבת בעמדה מכובדת וחשובה והיא מנצלת את הדבר כדי לקדם גם את שאר הנשים. היא לא מפחדת לומר את דברי הביקורת שלה. להזכיר שנשים מסוגלות לא פחות מגברים להוביל ולהנהיג. בהמשך דבריה היא אומרת להם כי – “ספרי התורה שבארון הקודש אינם מדברים, כי אם דרך רבני הקהילות המראים לעם את הדרך אשר ילכו בה” ומזכירה לכל הרבנים הנמצאים בכנס שהם המנהיגות האמיתית. לא המילים ולא הספרים. האופן שבו הם יפרשו את התורה הוא מה שיתווה את הדרך.
כמו בנות צלפחד היא שולחת את המנהיגות לחשוב על אופן ההנהגה. היא מאירה נקודות שהיו בחושך, היא מעזה לומר מה חסר ובכך לצעוד אל עבר השוויון.
אחת הנשים שהובילו את הרעיון של השוויון לנשים בימי העלייה השנייה הייתה חיותה בוסל. היא עלתה ארצה בגיל שש עשרה מתוך מטרה להיות חקלאית בארץ ישראל ומהרגע הראשון היא חוותה דלתות נטרקות. פעם אחר פעם אמרו לה שנשים לא יכולות לעבוד בשדה ושלחו אותה למטבח או לכיתת הלימוד.
לאחר אחת האספות של הפועל הצעיר על כיבוש השמירה, רק על ידי גברים ולא על ידי נשים, בחודש תמוז בשנת תר”ע – 1910 – היא כותבת ביומנה כך –
“חדשות היום העירו בי מחשבה חדשה. רוצה אני לדעת האם נשים פטורות מכל החובות? האם בשמירה ובהגנה עצמית גם כן אין להן תקנה? כל היום מתהלכת אני במחשבה זו ואיני מוצאת פתרון. רצון חזק נתעורר בקרבי לשנות את הכל ולהביא סדרים בחיינו. להוציא את האישה מחוגה הצר והמחניק אותה יחד את הרצון והאנרגיה שלה. המלחמה של האישה בימנו אלה עוד יותר קשה מהמלחמות היות קשות באנושות. היא לוחמת את מלחמת כל איש השואף להשיג לו בחיים תוכן ועניין. שימלא אותו בכל זמן. ועוד יותר קשה היא המלחמה שהאישה צריכה להתאבק בכל מכריחיה שלא לקחת חלק בחיים הציבוריים והמדיניים”
אני קוראת את מילותיה היום ומצטמררת. חיותה בוסל רואה את הנשים מוגבלות, רואה את כל האיסורים המוטלים עליהן ורוצה להביא לשחרור, לשוויון של נשים וגברים. אך כבר אז היא מבינה ששוויון לנשים זו אחת המלחמות הקשות שיש. כבר אז היא מבינה כמה מורכב זה יהיה.
והנה אנחנו, יותר ממאה שנה אחרי המילים שלה, עדיין צריכות להיאבק בכל מי שרוצה להדיר נשים מהחיים הציבוריים והמדיניים. ועדיין, עבודה קשה לפנינו.
השבת, אני שואבת כוחות מנשים לאורך הדורות, מבנות צלפחד, מחיותה בוסל ומפרחה ששון. נשים שהעזו לערער על הסדר הקיים, לשאול שאלות קשות ולחולל שינוי. וגם כעת, אנחנו יכולות לצעוד בדרך שהן סללו עבורנו. ויחד, להצליח לחולל את השינוי המיוחל.
