חשיבות המעשים בחיינו –
פרשת קדושים || תשפ”ד
יובל לינדן
אחת השאלות שלעיתים אני מתחבט איתם כאדם חילוני היא- מהי קדושה? איך משהו הופך מקודש? מה המשמעות בכלל של קדושה?
לי אין בעיה עם המילה חילוני על אף שאני יודע שיש יהודים ישראלים רבים שלא אוהבים את המונח הזה כי הוא מוצב כמנוגד לקדושה. הרי אם חול הוא ההפך מקודש אז כנגזרת מכך ההפך מחילוני הוא קדוש.
אני לא קונה את זה.
אני בעיקר לא קונה את זה כי גם ליהודים-ישראלים שמגדירים את עצמם חילונים יש המון דברים קדושים והמון דברים מקודשים בחייהם. הימים האלה שאנחנו נמצאים בעיצומם, ימי הזכרון והעצמאות, הם דוגמא מוחשית לימים מקודשים כאלה לכלל הציבור הישראלי- דתיים, מסורתיים וחילונים כאחד.
כי קדושה אינה הילה אלוהית נתונה מראש או רוח הנוחתת ממרומי הרקיע. את הקדושה יוצר האדם במעשיו.
מה שאני אומר פה זו לא תפיסה מקורית שלי. היא כתובה- שחור על גבי לבן בפרשת השבוע שלנו- פרשת קדושים. פרשה שלמה שמלאה בהנחיות וחוקים שמהווים מתכון להפיכה לקדוש. רוצים דוגמית מסגנון החוקים?
בבקשה:
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ׃ וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה׃ לֹא־תַעֲשֹׁק אֶת־רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא־תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד־בֹּקֶר׃ לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה׃ לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ׃ לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהֹוָה׃ לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא׃ לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה׃
אני לא טוען שפשוט להפוך לקדוש אבל מה שצריך לעשות קשור ביחס שלך לאנשים סביבך בעולם. אל תעשוק, אל תשקר אל תעמוד על דם 133 רעיך הנמקים בשבי העזתי, אל תפגע בבעלי מוגבלויות ותעשה משפט צדק בלי להעדיף את העשיר על פני העני. אולי אפילו תגיע למעלה הגדולה ביותר על פי רבי עקיבא ותצליח לאהוב את רעך כמו שאתה אוהב את עצמך. משימה לא פשוטה בכלל.
למרות הרף הגבוה לקדושה אני חושב שצריך לקחת את הרעיון הכללי שהמעשים שלנו בעולם הם שמגדירים אותנו. לא המוצא שלנו, הייחוס שלנו, הטייטל שלנו או מה אחרים אומרים אלינו. המעשים שעשינו בזמן שלנו על פני האדמה הם שמגדירים אותנו.
עמדתי השבוע במעמד כואב ומרגש. על גדת הכנרת מתחת לבית יגאל אלון נערכה הלווייתו של טל שביט ז”ל שנפל במתקפה על כרם שלום בתחילת השבוע. את טל הכרתי מהשנת שירות שהוא עשה איתנו לפני שנתיים בשנת שירות בארות של בינ”ה ע”ש אריה ‘בודה’ בודנהיימר. טל היה חלק מקומונת ‘עוגן’ החיפאית וחנך ילדים בבית ספר יבניאלי בשכונה. לאחר סיום שנת השירות הוא התגייס לשירות קרבי בחטיבת הנח”ל בגדוד 931 ונלחם בשמונה החודשים האחרונים בעזה עד שנפל.
האזנתי להספדים של משפחת שביט היקרה, של קיבוץ כפר גלעדי האבל, של מפקדו במסייעת, של חברי ילדותו מקבוצת הנעורים בקיבוץ ושל חבריו לקומונה בשנת שירות. כולם דיברו מהלב ושיתפו אותנו במה שזכו להכיר מטל בחייו. מההספדים כולם עלה בדיוק אותו מסר של חשיבות המעשים. המעשים שטל עשה בחייו- הפעילות במועצת התלמידים, הדאגה הכנה לחבריו ולקהילתנו, הדרך בה פעל והתנדב בשנת שירות והשפיע על חייהם של ילדים ותלמידים רבים, הצורה בה היה חבר לנשק לאחיו במסייעת של גדוד 931 והפך להיות “האמא של המחלקה” כפי שכינה אותו מפקדו באהבה וכאב.
טל, זכרונו לברכה, קדוש לא כי הוא מת. הוא קדוש ומיוחד כי עשה מעשים קדושים בזמן שהיה על פני האדמה הזאת. המעשים האלה הם שמגדירים אותו והם שיישארו חרוטים על לבנו בבינ”ה ובכל הקהילה שהכירה והוקירה אותו. זכרו יהיה ברוך.
שבת שלום.
