בפני כל דור ניצב האתגר של הפיכת מועדי השנה לרלוונטיים עבורו.
בתקופת התנ״ך, כאשר הרוב המוחלט של העם היה עסוק בחקלאות, נקשרו באופן טבעי המועדים למחזורי הזריעה, הקציר, הקטיף והאסיף. ההתכנסויות החקלאיות היוו את נקודת המשען עליה הולבשו טקסים דתיים וערכים חברתיים מגוונים. אבל לאחר הניתוק שנכפה על העם מארצו – ביקשו החכמים ליצוק תכנים נוספים לחגים, שהלכו ואיבדו את משמעותם החקלאית. לדוגמא, חג השבועות המסמל את העלאת העומר הפך לחג מתן תורה, ועוד דוגמאות רבות.
בעוד שלחגים מקראיים נוצקו תכנים חדשים בקלות יחסית, מועד כמו ט”ו בשבט, שבמשמעותו המקורית הוא נקודת ציון בסוגיית תרומות ומעשרות (שיטת המיסוי המקראית), היווה אתגר של ממש לאלו שרצו ליצוק בו תוכן שיהיה בעל משמעות לבני קהילותיהם שאינם יושבים עוד בארץ ישראל והמצוות ״התלויות בארץ״ אינן חלות עליהם.
כך, במרוצת הדורות תוקנו מנהגים שנתנו ליום מעמד ייחודי, שבא לידי ביטוי במאכלים, בשינוי סדרי התפילה וגם (בקהילות מסוימות) בקיומו של סדר ט״ו בשבט המעלה על נס את הארץ ופירותיה.
היום, כשאנחנו כבר יושבים בארץ ישראל אך רחוקים מרחק רב מסדר היום החקלאי – גם אנחו מבקשים לעשות פעולות פרשניות וחינוכיות על מנת ליצוק בט”ו בשבט משמעות שרלוונטית עבורנו, עבור ילדינו ועבור קהילתנו. אנחנו יכולים להסתפק אולי בטקסי נטיעות עירוניים ובטעימת פירות יבשים שמוצאם בטורקיה, אבל אני מאמין שלא די בכך אם אנו מעוניינים להקנות למועדינו משמעות עמוקה יותר ולחבר את החג לעולמנו ולעולמם של הילדים.
בשביל שהמעשה החינוכי יטביע את חותמו על הילד, על התלמידה (וגם על המבוגר), עליו להיות חלק ממארג הזהויות ומשגרת חייו של האדם. כך שהוא אינו מגיח ונעלם, אלא משתלב ברצף התרבותי בו אנו חיים.
החגים יכולים להיות נקודות שיא שמחברות בין לימוד למעשה. בט״ו בשבט אפשר, למשל, לערוך בבית הספר קיום של ערב לימוד רב-דורי – בו התלמידים, המורים וההורים ילמדו ביחד שורה של מקורות המצביעים על יחסי הגומלין בין האדם לסביבתו. מתוך היכרות מעמיקה זו אנו יכולים לצאת מ׳בית המדרש׳ או מדל״ת אמות הכיתה, ולפנות לפעולה קהילתית המביאה את הערכים עליהם למדנו לידי מימוש. בכך, הטקסטים והערכים של החג אינם נשארים על מדף הספרים, אלא הופכים לכוח המניע אותנו לפעול במרחב הקהילתי.
גם במרחב המשפחתי יכול ט”ו בשבט להוות נקודת ציון משמעותית, המאפשרת עצירה משטף החיים והתבוננות יותר מעמיקה על התפתחותם של בני הבית. החג נמצא כמעט במחצית השנה היהודית (לכן מחלקים בו תעודות-מחצית בבתי הספר) – וזהו זמן מצוין להתבוננות על האופן בהם צמחנו בשנה האחרונה, ועל האופן בו אנו מעוניינים לצמוח. בחיינו, כמו בחקלאות, אנו צריכים לבצע תהליך תמידי של דישון, תיחוח וגיזום. מחצית השנה היא הזדמנות לערוך סדר ט״ו בשבט משפחתי, בו אפשר לשוחח, ללמוד, לאכול פירות יבשים ולעסוק בפעולות יצירה המשלבות יצירת פרצופים מפירות הדר וצימוקים.
אפשר בהזדמנות זו להעלות שאלות-שיח שמוסיפות למעשים ממד נוסף: מהם הדברים שהצמיחו אותי לאורך החודשים האחרונים? מה חסר לי כדי לצמוח? אילו דברים אני רוצה ״לקטום״ על מנת שאוכל לצמוח בצורה מיטבית?
כמובן, לכל גיל יש לנסח את השאלות באופן קצת שונה, בשביל שלא נדבר גבוהה-גבוהה והילדים יברחו למסכים. אבל העיקרון החינוכי הוא זהה: עצירתו של מרוץ החיים, כינוסם של בני הבית והתמסרות לפעילות משותפת בה משלבים יחדיו פעילות חווייתית (יצירה, בישול, אפיה, שירה) ושיח רלוונטי הנוגע ומעורר עניין בבני הבית, המקבלים הזדמנות להביט זה בזה, לדבר ולחוות.
החיבור בין המועד למורשתנו הרחבה שוזר בתוכו את הפעילות המתקיימת בשרשרת הדורות. הוא מראה לנו שפעילויות הניקיון, הנטיעה, המיחזור והאכילה אינן פעולות המבליחות לחייו של האדם לרגע ונמוגות. אלא הן ביטוי נוסף למסד ערכי איתן, שבכל דור ודור נוספים לו נדבכים נוספים. הוספתו של הנדבך האישי והקבוצתי הוא תנאי מחייב, אם ברצוננו שמועדינו יהיו ימים של השראה והתחדשות ולא יהפכו לתצוגות מתחלפות ברשתות השיווק. יצירתו של השינוי תלויה (כמו בתחומים רבים נוספים) בעיקר בנו – מורים, הורים ותלמידים.
אברהם אייזן, מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה לשעבר.
