טיפים לחוזר מהמילואים אחרי 126 ימים במלחמה –
פרשת תרומה || תשפ”ד
יובל לינדן
איזה רצף של אירועים! איזה עוצמות מטורפות של התרחשויות!
כל פעם שאתה חושב שאולי יהיה רגע של אתנחתא אז זה מכה בך מכיוון אחר.
כאב בל יתואר, התנהגות בלתי אנושית כלפי ילדים רכים ותינוקות, מוות בכל כיוון, הפצצות מהאוויר, תקיפות מהים, אנשים, נשים, זקנים וטף נמלטים על נפשם, אש, רעמים ותימרות עשן… ספר שמות בהחלט נפתח בסערה.
גם אחרי ארבע חודשים של קצב החדשות שהורגלנו אליו מאז ה- 7.10, הפרשיות הראשונות של ספר שמות עמדו בסטנדרט העצימות הבלתי נתפס שלנו פה במזרח התיכון.
יציאת מצרים, האירוע המכונן של העם שלנו, מתגלגל לחציית ים סוף ואחרי כמעט שלושה חודשים במדבר סיני העם הטרי מתייצב במעמד הר סיני לקולות הרעמים ומראות האש והעשן. בתוך הסצנה המטורפת הזו מסתיימת פרשת השבוע שעבר:
“ויקרא אל־משה ביום השביעי מתוך הענן ומראה כבוד יהוה כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ויבא משה בתוך הענן ויעל אל־ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה” (שמות כ”ד, ט”ז-י”ח)
הטקטיקה הזאת הרי מוכרת לנו מבינג’ינג בנטפליקס- לסיים ברגע שיא כזה שמדביק אותנו לכורסא וגורם לנו לדפדף ישר הלאה לפרק הבא. ההר מלא באש ומכוסה בענן גדול ומשה צועד לו מול העיניים המשתאות של עם ישראל ונעלם לתוך הענן לארבעים יום וארבעים לילה.
אחרי רף ציפיות וסף ריגוש כזה הנחיתה לתוך פרשת השבוע, פרשת תרומה, היא התרסקות טוטאלית. שלושה פרקים שהאירוע הכי מרגש בהם זה איסוף תרומה ושהמשפט הממוצע בתוכה הוא הוראות הרכבה של רהיט איקאה.
לא מאמינים לי? נסו לפתוח את ספר שמות בפרקים כ”ה- כ”ז לקרוא פיסקה אחת ואז להגיד, עם יד על הלב, שנחרט בכם איזה משהו משמעותי.
“ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב ויצקת לו ארבע טבעת זהב ונתתה על ארבע פעמתיו ושתי טבעת על־צלעו האחת ושתי טבעת על־צלעו השנית ועשית בדי עצי שטים וצפית אתם זהב והבאת את־הבדים בטבעת על צלעת הארן” (שמות כ”ה, י’-ט”ו).
למה? למה לעשות לנו את זה?
אחד הסיפורים המוצלחים בהיסטוריה צולל פה להתעסקות בהוראות מונוטוניות וחסרות משמעות. איפה היציאה מעבדות לחירות? שלח את עמי? קריעת ים סוף? פרעה וחילו טובעים בים? מעמד הר סיני?
דווקא השבוע זה התחבר לי.
ביום ראשון האחרון חזרתי לעבודה אחרי 126 ימים. ב-7 לאוקטובר גויסתי לפלוגת המילואים שלי ומאז הייתי כמעט 4 חודשים סביב ובתוך רצועת עזה כחלק מהכוחות הלוחמים. אני אומנם בורג קטן מאוד במערכת אבל כמו בן עם ישראל בפתיחת ספר שמות, הייתי חלק והייתי עד במו עיני למאורעות המכוננים של העם שלנו בחודשים האחרונים:
השתתפתי בגיוס הכללי הגדול ביותר של מערך המילואים בתולדותינו, הסתובבתי ביישובי וקיבוצי הנגב המערבי הפגועים, ראיתי את הטנקים של החטיבה מניעים לתחילת התמרון הקרקעי, הרגשתי עשרות ואולי מאות פעמים את החיבוק החם של העם לי ולשאר החיילים שלנו, השתתפתי בכיתור העיר עזה, ראיתי את הצבא שלנו ביום ובלילה פועל באוויר, ביבשה ובים.
אפילו כשיצאתי הביתה לאפטר, רקדתי עם הבנות שלי במרפסת כשברחוב תחתינו אלפים חוגגים את שובם של בנות משפחת אביגדורי שחזרו בעסקת החטופים הקודמת. רגע של הצפת רגשות אושר שחשתי גם השבוע בעודי שומע ברדיו על מבצע ההצלה ההרואי של לואיס ופרננדו.
הזיכרונות מהחודשים האחרונים כוללים גם המון רגעים קשים ומורטי עצבים כמו מתי כשעמדתי בשטחי הכינוס של החטיבה בלילה של קריסת המבנה בסג’עייה כשהמסוקים והאמבולנסים וכוחות החילוץ דוהרים פנימה והחוצה או כששמעתי את רשת הקשר לאחר אסון הפיצוץ באל-בורייג’ והעברתי את השעות עד לפרסום הרשמי בחששות ממספרי הפצועים וההרוגים.
איך חוזרים מעצימות כזאת חזרה לחיים? איך עוברים מלהיות עד לאירועים שיחרטו בדברי הימים של העם שלך לשגרת היום יום?
נכנסתי למשרד שלי פה בבינ”ה השבוע. התיישבתי מאחורי השולחן שלי ואני מודה שהתקשיתי מהמעבר.
לשמחתי, הגורל זימן לי את משימת קריאת פרשת השבוע ולמדתי ממנה משהו חשוב על מעברים כאלה- פשוט תתחיל לעשות.
תצפה את הארון בזהב, פתח את המייל, קח יריעה מבד ארגמן, שב לפגישה עם הצוות שלך, תתקין טבעות זהב בצדדים ליד הכרובים, תכתוב כמה מילים על פרשת תרומה ואירועי השעה…
כמו שיגידו בעשרות סדנאות וכתבות למילואימניקים שחוזרים לשגרה- הנחיתה לתוך החיים מאירועי השיא הבלתי נתפסים של החודשים האחרונים היא מתכון שכבר פוענח אצלנו לפני אלפי שנים. משימה קטנה ומונוטונית אחרי משימה קטנה ומונוטונית זה הדרך להסדיר את הנשימה ואת עצמך לקצב החיים.
שיהיה לי ולכולנו בהצלחה עם זה (:
שבת שלום.
