כשמשה נקרא אל ה”דגל” ומוזמן על ידי אלוהים לבצע את משימת חייו – להנהיג את ישראל ביציאתם ממצרים – הוא מעלה ארבעה טיעוני נגד, ארבעה סוגים שונים של התנגדות. אני רואה בהם ארבעה שלבים שאדם עובר לפני יציאה לביצוע משימה או לפני ההחלטה להצטרף למאבק חברתי:
- “מי אנוכי כי אלך אל פרעה?” (שמות ג:11) – מה פתאום אני? למה לא מישהו אחר? מי אני בכלל? עזבו אותי בחייאת…
- “מה אמר להם?” (שמות ג:1) – נו, נניח ואצא למשימה וארתם למאבק, מה אומר ומה אגיד? איך בכלל לעשות את זה? איך אשכנע את האחרים בצדקת דרכי? אני לא יודעת איך מתחילים…
- “והן לא יאמינו לי?” (שמות ד:1) – ואם האחרים לא יאמינו לי? אם לא יסכימו עם עמדתי? אם לא יצטרפו אלי? אם לא אצליח? אני חושש שזה לא ילך…
- “לא איש דברים אנוכי” (שמות ד:10) – אני לא ראוי למשימה, אין לי את הכישורים הנדרשים, אני הרי אכשל, אין לי צ’אנס…
לכל הטיעונים של משה, אלוהים מוכן עם אותות ומופתים ותשובות מחזקות: אל תדאג, יהיה בסדר, תגיד להם שאני שלחתי, אני איתך, אני אגבה אותך… עד שקצה נפשו של אלוהים עם כל ההיסוסים והוא אומר למשה: “ועתה לך” (שמות ד:12). NOW GO. יאללה לך כבר, מספיק עם התירוצים. לפעמים צריך פשוט ללכת. פשוט לעשות.
מה ששכנע את משה בסופו של דבר להירתם למשימה היא ההצטוותות לאהרון אחיו “הוא יהיה לך לפה ואתה תהייה לו לאלוהים” (שמות ד:16). תמיד אומרים שכדי לעשות שינוי צריך שני משוגעים לדבר. רצוי עם כישורים משלימים. תמיד אפשר למצוא סיבה למה לא, למה אחר כך, למה מישהו אחר. לפעמים צריך לדעת מתי כן, מתי אני, מתי עכשיו. אז קדימה, תמצאו לכם “אח” ותצאו למשימה, הצטרפו למאבק, עשו את השינוי….
נגה ברנר סמיה היא סמנכ”ל בינ”ה התנועה ליהדות חברתית
