ידינו לא שפכו את הדם הזה – פרשת שפטים
אילה דקל
פרשת השבוע שלנו, פרשת שופטים, נוגעת באחת הנקודות החשובות והכואבות בעת הזו, היא עוסקת בשאלת המוות. ועוצרת גם לשאול את שאלת האחריות. כך היא מייחדת ערי מקלט לרוצח בשגגה ומחפשת את הדרך לכפר או אפילו להמשיך לחיות עם תחושת הכאב והאשמה נוכח המוות.
וממש לקראת הסוף מופיעה פרשה הנקראת “עגלה ערופה”. פרשה זו מתייחסת למקרה בו נמצא מת ואין אנחנו יודעים מי בדיוק הרג אותו או מתי, אבל הוא נמצא מת בתחומנו, ואנחנו, כולנו, נדרשים לשאלת האחריות על מותו.
המילים הראשונות של פרשת עגלה ערופה נוגעות היום בבטן הרכה ומתכתבות באופן נוראי עם החדשות האיומות שהגיעו בתחילת השבוע על רצח ששת החטופים בשבי. “כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה” כותבת התורה. כי ימצא חלל במנהרה, נכתב באתרי החדשות.
על פי פרשת עגלה ערופה, אחרי שמוצאים את החלל באדמה, יוצאים הזקנים של העיר והשופטים שלה אל השטח, הם מודדים את המרחק מהחלל שנמצא אל הערים שסביב. והעיר הכי קרובה למקום מציאת החלל היא האחראית. כל זקני העיר ההיא, כלומר, המנהיגים שלה, צריכים לרדת אל הנחל הקרוב לעשות שם טקס עם עגלת בקר. ולאחר מכן חוזרים כולם על המשפט – “ידינו לא שפכו את הדם הזה”.
את הטקס הזה אפשר לפרש בשני אופנים כמעט הפוכים. הראשון, יש כאן ניסיון להתנקות מאחריות, להרחיק את האשמה, להסיר כל מחויבות כלפי מי שנמצא בתחומינו. העיקר לומר – לא ידענו, לא שמענו, זה לא באחריותנו – ידינו לא שפכו את הדם הזה.
בפרשנות נוספת ניתן דווקא לראות את הטקס העתיק הזה כטקס שמכריח את יושבי העיר לקחת אחריות על מה שקורה סביבם. ואולי גם טקס שמנסה לעזור להתגבר על רגשות האשמה ששורפים את הלב כי עמוק בפנים אנחנו יודעים, זו גם אשמתנו.
אם חלל מת קרוב אלינו, באיזור שלנו, קרוב לעיר שלנו, אומרת התורה – איפה הייתם? איך לא ראיתם אותו? אולי הוא ביקש להתארח ולא שמעתם? איך פספסתם את קריאות המצוקה שלו? איך לא עזרתם?
דווקא השבוע קשה כל כך לקרוא את פרשת עגלה ערופה. דווקא השבוע כשהלב של כולנו שותת בעקבות מותם בשבי של ששת החטופים. וכל מה שיוצא מהשפתיים הוא בקשת סליחה חלושה. דווקא השבוע אפשר להבין את פרשת עגלה ערופה. את הטענה שלא רק מי שרצח אותם באופן ישיר אחראי אלא כולנו. עיר שלמה אחראית, חברה שלמה בוכה ומתייסרת על כך שלא שבו אליו.
הרש, כרמל, עדן, אלמוג, אורי ואלכס – סליחה.
אני לא מכירה אתכם באופן אישי, רובנו לא מכירים, אבל הלב ממאן להינחם על לכתכם, על ההרגשה הבלתי נסבלת שעוד היה אפשר להציל אתכם. שלא עשינו מספיק. שהיה אפשר לעשות יותר.
בשנה האחרונה בן הזוג שלי , כמו רבים אחרים, יצא למילואים שוב ושוב ונכנס פעם אחר פעם לעזה ובליבו הבקשה והרצון להצליח לשחרר אתכם. בשנה האחרונה, אני ורבים אחרים הלכנו לכיכר החטופים שבוע אחר שבוע כדי לזעוק, כדי להתפלל, כדי לדרוש שתחזרו אלינו הביתה.
ועדיין, שום דבר שעשינו לא הספיק כדי להחזיר אתכם בחיים. והלבבות של כולנו עמדו השבוע מלכת. דווקא ביום הראשון ללימודים שבו כולנו אמורים להתמלא גאווה ולשלוח ילדים בשמחה לשנת הלימודים, העיניים התכסו בדמעות והרגליים התאבנו מרוב כאב.
והלב רק מבקש למלמל שוב ושוב – ידינו לא שפכו את הדם הזה. ידינו לא שפכו.
ואולי הנחמה היחידה שיכולה לצמוח השבוע היא מהעובדה שגם בלי לחשוב על פרשת עגלה ערופה, המוני ישראלים יצאו אל הרחובות וזעקו באינסטגרם ובפייסבוק ועמדו דוממים עם דגלים לפני לוויות. והאינסטינקט האנושי כל כך העומד גם בבסיס פרשת עגלה ערופה. האינסטינקט של האחריות ויחד והאכפתיות. הוא קים בתוכנו. והוא ההופך אותנו לעם אחד. והוא המכאיב לנו כל כך כשנמצאים חללים באדמה. אבל הוא גם זה הגורם לנו לשמוח בשמחת השחרור ולדאוג זה לזה ולשמור עלינו כולנו, כרקמה אנושית אחת חיה. הוא הגורם לנו, לקדש את החיים. לשמוח בהם. ולייחל לרגע שנוכל לחגוג בלב נקי ושלם.
שבת שלום.