לצאת ידי חובה | קציעה עלון
אהה, מיהם אותם “יהודי ארצות אחרות”? לצערי, אין לי בררה אלא לזהות את עצמי ואת משפחתי בשלוש מילים יחידות אלו במגילת העצמאות. אנו, המזרחים, הם הנזכרים בדרך שולית, אגבית ומדירה כל כך, כדי לצאת ידי חובה. המילים “ארצות ערב”, “ארצות האסלאם”, “מדינות אסיה”, “אפריקה”, או כל צורת שיח המקבילה ל”אירופה”, אינן נוכחות במגילת העצמאות. האתוס שמשרטטת המגילה כולה נקרא כיום כנרטיב סלקטיבי, אירופוצנטרי, המתעלם הן מן העליות המזרחיות לארץ ישראל עוד לפני 1948, הן משואת יהודי צפון אפריקה. דומה כי אף הפיכת השואה ל”דת האזרחית” של המדינה נרמזת בהדגשה זו, למרות היחס המחפיר שניצולי השואה זכו לו בראשית שנות המדינה.
נולדתי בשנת 1971 וגדלתי בשכונת בית הכרם בירושלים לזוג הורים משכילים ומבוססים. “חטאם” היחיד של הוריי היה שבאו ממשפחות מזרחיות – אבי ממשפחה כורדית שחיה ב”שכונת הכורדים”, ואמי ממשפחה בוכרית שחיה ב”שכונת הבוכרים”. כך, בתיכון שבו למדתי, “התיכון שליד האוניברסיטה”, הייתה כיתת “ילדי האינטגרציה”, שהייתה מורכבת רובה ממזרחים, מושא תמידי ללעג, דבר שהיה בשבילי מקור למבוכה תמידית — האם “מקומי הטבעי” אינו עמם דווקא? בצבא לא יכולתי שלא להבחין בריבוד המעמדי על פי צבע העור והמוצא. מי היו הטבחים, השי”ן-גימ”לים, הנהגים, ומי הקצינים. לימים יכתבו על כך הפרופסורים סמי סמוחה ויגיל לוי ספרים ומחקרים.
לימוד ההיסטוריה התמקד כולו בהיסטוריה של יהדות אירופה, מתוך שימת דגש מיוחד על השואה. בשנת 1997 ייצור האמן מאיר גל את עבודת האמנות שלו, “תשעה מתוך ארבע מאות” — ויציג את תשעת העמודים המוקדשים להיסטוריה של יהודי המזרח בספר ההיסטוריה לבגרות.
על ההמשגה המבנית המנחה את החוגים לאמנות ולתולדות האמנות באוניברסיטה, שבהם למדתי עם שחרורי מהצבא, כתבה בשנת 2000 שרה חינסקי ז”ל את מאמרה המכונן: “עיניים עצומות לרווחה: על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלי”. מורשתם של סביי וסבתותיי בוזתה, נדחתה כ”פולקלור” ותויגה כ”פרימיטיבית”. המוזיקה שהקשיבו לה נדחתה מחמת מיאוס. דמותי שלי עצמי, אישה מזרחית צעירה, הוגחכה בעשרות מערכונים שנשקפו
אליי מן הטלוויזיה ומבמות הבידור למיניהן. האם לא די במאמרים, ספרים, ארגונים, עבודות אמנות, הפגנות ומחאות? האם לא הגיעה העת לשינוי אמתי, ל”חיי כבוד”?
(מתוך ״תלמוד ישראלי – הפסקה השביעית״ בהוצאת בינ״ה)
מדוע אתה מקלקל את החג? / עלי עמיר
הנייר שבידי רעד ולא יכולתי לקרוא בו. זקפתי את ראשי: ״חברים! בבגדד חלמתי על עולם שכולם עובדים בו ללא תחרות, ללא ניצול, דואגים איש לרעהו. בקרית אורנים מצאתי את החלום שלי. אתם, הותיקים, בניתם את הארץ בשבילנו. אנחנו אוהבים אתכם ומעריצים את מה שעשיתם כאן…” ופתאום קפץ השד מתוך גרוני: “אבל אני חייב לומר, ואפילו ביום החג, שבדבר אחד נכשלתם: ילדיכם לא יודעים לקבל עולים חדשים. הם מתנשאים, מזלזלים, מעליבים”. רחש נשמע באולם ונחצ’ה צעק: “מדוע אתה מקלקל את החג?” “לא מוצא חן בעיניך? תחזור למעברה שלך” זעק חנן. … אחרי האוכל הוצגה המסכת הגדולה. על הבמה קמו לתחיה ימי הקיבוץ הראשונים. ניסיתי לראות את אבא ואמא בין הזוגות הנעים על הבמה, מתווכחים על חיי הקומונה, נוטעים יער, נלחמים בערבים העוקרים עצים ונוטעים עצים חדשים במקום העקורים, אבל לא יכולתי לראות את אבי בחולצה רוסית, מחזיק מעדר בידו, זועק ססמאות על ציונות וסוציאליזם, ואת אמי במכנסיים קצרים, רוקדת הורה.
(מתוך: תרנגול כפרות, תל אביב 1983, עמ’ 189)
כל מה שהמגילה מחקה | יוסי סוכרי
פסקת “שארית הפליטה” במגילת העצמאות היא ביטוי מובהק לתפיסה הכוזבת שהשתרשה בקרקע התרבותית של מדינת ישראל הרשמית. אפשר שרק רעש עז שיפקוד את הקרקע הזאת יוכל לחלץ את התפיסה הזאת ולהציב את הפסקה דנן במקום היאה לה, כלומר, תלושה מכל הקשר המגן עליה, חשופה למבטיה מזרי האימה של האמת. במה דברים אמורים? בדרך כלל התייחסה התנועה הציונית ליהודי ארצות האסאלם יחס אינסטרומנטלי. התפיסה האירופוצנטרית של היהודים שהקימו את המדינה והיחס האוריינטליסטי שלהם לכל יושבי המרחב הגאו־פוליטי המזרח־תיכוני, קבעו כמעט בהכרח שיהודי המזרח אינם יכולים להשתתף באמת בכינונה של המדינה. נגזר עליהם להיות דיירי משנה בתוכה.
פעמים רבות ראתה הציונות ביהודי ארצות האסלאם אמצעי ולא תכלית לעצמה. מבחינתה הם היו אמורים להיות מעין תוספת פיקנטית שתתבל את ההוויה הכמו־אירופית שהיא השתוקקה לכונן בלב הלבנט. אין תמה אפוא שכאשר הפסקה המוצגת כאן מציבה בראש את יהדות אירופה ולאחר מכן את יהודי ארצות האסלאם, היא יוצרת היררכיה ומבטאת אותה, בין במודע בין שלא במודע. יתר על כן, הפסקה מציינת במפורש את השם “יהדות אירופה”, אך כאשר היא מגיעה לתאר את יהודי המזרח היא נוקטת את הביטוי “יהודי ארצות אחרות”, כלומר אוסרת אותם בכלא העמימות, מותירה אותם נתונים לחסדי ההגמון, והוא ברצותו יחלצם ממנו וברצותו יותיר אותם בו.
הפסקה הזאת, שנכתבה “מנקודת מבט של המנצחים”, כדברי ולטר בנימין, חושפת גם את נבערותם של כותביה באשר ליהודי האסלאם. היא רואה בהם מקשה אחת, כאילו כל אחד מיהודי ארצות האסלאם ערג כל העת לציון וראה בהגעה אליה את הייעוד הגדול של חייו. בפועל היו פני הדברים שונים בתכלית השינוי, ובין יהודי ארצות האסלאם היו הבדלים רבים. היו בקרבם אנשים בעלי אמונות ציוניות מובהקות שאכן ראו בשיבה לירושלים את המזור הסופי של היהודים, והיו אחרים שהמרחק ביניהם לבין הציונות היה גדול כמרחק ממקום מושבם במזרח למקום הולדתה של התנועה במערב. זאת ועוד, היו בהם גם מי שראו בתנועה הציונית ובמטרותיה גורם מפריע, תנועה כבדת משקל המפרה את האיזון העדין שנרקם ביניהם לבין הערבים במשך שנים רבות.
אין פלא ששואת יהודי לוב, למשל, נעדרת מהפסקה הזאת ושהיעדר זה אינו מעורר תימהון עז בכל אחד ואחת מקוראיה. כיצד יֵדְעוּ אנשים שיהודי לוב חוו את מוראות השואה, אם בפסקה מתוך מגילת העצמאות, הטקסט שעיצב במובן רחב את התודעה הישראלית שלהם, הם אינם מוזכרים? הרי רוב רובם של האנשים שקראו את הפסקה הזאת, עשו זאת לאחר שהתפיסות שהיא מבטאת כבר הוטמעו במשך שנים רבות בעומק התודעה. שלא מדעת הם קוראים אותה, למעשה, מתוך נקודת המבט שלה. אין להם יכולת לקרוא את הדברים האחרים החשובים שיש בה, כלומר את מה שאין בה, דהיינו את מה שהיא מחקה.
