יעקב לא רוצה להתנחם – פרשת וישב
אילה דקל
פרשת וישב היא פרשה שקשה לקרוא בימים אלו. במרכז הפרשה ניצבת לקיחתו של יוסף בשבי למצרים. ומכירתו על ידי אחיו. זו פרשה שמציבה בפנינו מראה כואבת של מה שיכול לקרות כשאנחנו נסחפים ברגשות של שנאה וקנאה אל הקצה.
האחים של יוסף שונאים אותו ומקנאים בו. התורה לא מרבה להשתמש במילים האלה אבל כאן היא לא חוסכת ומתארת את היחסים בניהם – “ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכי אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו שלום”.
יעקב, שאהב את רחל וגרם לקנאה בין האחיות. משתמש באהבה שוב כדי לעורר מחלוקת וכאב. הוא אוהב את יוסף. אוהב אותו כל כך עד כדי שהוא נותן לו כתונת פסים שמייחדת רק אותו. אוהב אותו באופן מוגזם ומייצר קנאה ששורפת את הגשרים והקשרים בין יוסף לבין אחיו. מתוך השנאה הזו, האחים מחליטים להיפטר מיוסף, הם כמעט הורגים אותו ואז כתחליף למוות מוכרים אותו כעבד ודנים אותו לשבי וגלות.
קשה לקרוא את הפרשה בימים האלה. קשה לראות כמה שנאה בין אחים יכולה לגרום לנו לאבד את עצמנו ולחשוב על ההשלכות של המילים האלה בימנו. וקשה לחשוב על אחינו ואחיותינו שנמצאים ונמצאות בשבי ובבור כבר כל כך הרבה ימים.
הטרגדיה הגדולה של הפרשה נמצאת בעיני בסופו של דבר דווקא אצל יעקב. כשהאחים צריכים להסביר לו את ההיעדרות של יוסף. הם לוקחים את כותונת הפסים שהעניק לו יעקב, את הסימן לאהבה היתרה. ומורחים אותה בדם. כדי שאביהם יבין – “טרוף טורף יוסף”.
הם מחפשים אהבה מאבא שלהם, מחכים שהאהבה שהרעיף על יוסף תורעף עכשיו עליהם. אבל הדבר הזה לא קורה. האהבה של יעקב ליוסף נשארת כפי שהיא. האהבה לא דועכת לאחר המוות. להפך. אולי היא רק מתעצמת והם מגלים, שבלא יוסף, הם מאבדים גם את יעקב.
אני קוראת את פסוקי האבל של יעקב השנה ממקום אחר מאשר קראתי אותם בעבר. כשמסבבנו כל כך הרבה אבל אפשר להבין את התיאור של יעקב לעומק. “וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה ויבך אותו אביו”. יעקב לא רוצה להתנחם. הוא לא רוצה שיגידו לו שיש בו כוחות. הוא לא רוצה שיגידו לו כמה בנו היה גיבור. הוא רוצה לחיות עם יוסף. ובלעדיו, הוא לא בטוח שהוא רוצה להמשיך את המסע הזה.
התגובה של יעקב היא הכי טבעית והכי הגיונית שיש. והאמת היא שזו התגובה כשמישהו שאהבנו כל כך נפטר. אין לנו מושג איך להמשיך לחיות אחרי לכתו. איך לארגן מחדש את החיים. ומה לעשות עם הכאב האדיר שמתיישב בלב במקום שבו ישבה קודם האהבה. ולצערנו, השנה, אפשר להסתכל על הלבבות סביבנו ולראות יותר מידי כאב של געגוע ואבדן שהתיישב בתוכם. והייאוש שהיה מנת חלקו של יעקב הוא גם מנת חלקנו.



השבוע הקשבתי לנאום בלתי רגיל של רייצ’ל גולדברג פולין. אמו של הירש ז”ל שנרצח בזמן שהיה בשבי במנהרות חמאס. רייצ’ל דיברה על מה שהיא למדה בימים שחלפו מאז שהירש נלקח בשבי ובמיוחד, מאז מותו. היא סיפרה על ההתמודדות עם הכאב שמתאר יעקב והאופן שבו היא ממשיכה לצעוד בעולם בוקר אחרי בוקר, יום אחרי יום, בלעדיו.
“למדתי שאני לא מפחדת מהתחושה שאנשים מכנים ‘אבל’. כשאני מרגישה אותה מזדחלת פנימה אני מבינה שאלה רגשות של אהבה להירש שמתדפקות על דלתי. למדתי שהאהבה לעולם לא מתה, היא ממשיכה לגדול, זה מרתק וזה ניסי”.
אנשים מפחדים מכאב האבל, אומרת רייצ’ל, אבל בעצם, זה רגשות האהבה שמתדפקים על הדלת. אהבה שלא נעלמת כשמושא האהבה רחוק. היא נשארת וגדלה.
במקום שנאה, קנאה וכעס, רייצ’ל גולדברג פולין מביאה אל העולם שלנו אהבה. אהבה שיש בה כאב עצום. אבל היא עדיין אהבה. אהבה שסוללת לנו את הדרך קדימה לבניית עולם טוב יותר עבור הילדות והילדים שלנו.
והשבוע, אחרי שסמל החטופים נישא בשמים והאיר בכולנו את התקווה אני רוצה לבקש להתפלל ולדרוש שנזכה לראות “וישב” אמיתי. שיאפשר את שובן של החטופים והחטופות שנמצאים בשבי וייתן לנו אפשרות להרעיף עליהם ועל בני משפחותיהם אהבה ללא גבול.
שבת שלום!