“כִּי חַנּוּן אָנִי”
פרשת משפטים
פרשת “משפטים” מסמנת נקודת מעבר מחלקו הסיפורי יותר של ספר שמות (ובמידה מסוימת, של התורה כולה), אל חלקו המשפטי יותר. בני ישראל יצאו ממצרים, עברו את הים, נהיו לעם, הגיעו להר – ועכשיו הגיע הזמן לעבוד. תמה שעת הסיפור. מספיק אגדה, עכשיו הלכה. צריך להפוך את כל הסיפורים והחוויות והזיכרונות ורעיונות אל מעשים.
ואכן הפרשה שלנו כוללת תערובת מרתקת של חוקים ומשפטים הנוגעים לתחומים שונים של החיים – כלכלה, משפט, פלילים, פולחן דתי, מוסר בינאישי, ועוד – אשר אמורים להוות יסודות לבניית חברה צודקת ומתוקנת. הפרשה כשלעצמה לא מהווה ספר חוקים מקיף אך כן עוסקת במגוון רחב של נושאים, אשר לעתים הקשר ביניהם לא הכי מובן מאליו.
אולם בתוך התערובת אפשר למצוא לפחות תמה אחת בולטת החוזרת שוב ושוב – דאגה לחלש, למוחלש, ולכל מי שנמצא בשוליים ובמקום פגיע יותר בתוך החברה. למשל: (1) מצוות שונות הקשורות לזכויות ולהגנות של עבד; (2) לא להונות ולא ללחוץ את הגֵר; (3) לא לענות אלמנה ויתום; (4) לא להטות משפט אביון; (5) לאפשר לאביון לאכול בשנת שמיטה; (6) לתת לעבד ולגֵר לנוח בשבת; (7) לא לגבות ריבית על הלוואות לעניים; ועוד.
עבור רוב המצוות הללו הפרשה אינה מספקת סיבות או הסברים מפורשים לקיומן, למיקומן או לסדרן. אבל כמובן אפשר לשער. קודם כל, לא צריך מאמץ שכלי גדול במיוחד כדי להבין את הערך המוסרי של כל אחת מהמצוות האלה. בכל אחד מהמקרים מדובר בהגנה למי שיש לו פחות הגנות (כגון מערכת תמיכה משפחתית או כלכלית) ומובן שמגיע לו כל מה שהוחלט שמגיע לכל חבר בחברה הזאת – כבוד בסיסי, משפט הוגן, מזון, מנוחה, וכו’. ואפשר גם לשער ולהבין את מיקומן של מצוות אלה בפרשה, בין הסיפור למעשה, בין עבדות לחירות, בין מצרים לארץ המובטחת. הרי בני ישראל בדיוק יצאו ממצרים – בה הם היו עבדים, גֵרים, ואביונים, בה הם סבלו ועונו, ולא זכו לכבוד וזכויות בסיסיים ובטח לא להכרה כחברים שווים בחברה בה חיו, שלא לדבר על הגנות בסיסיות. וכאן ועכשיו, בהר סיני, חוזים חברה אחרת, חברה הפוכה, שבה מוסכם שלכולם מגיעים כבוד וזכויות בסיסיים, ושמצווה על כל חבר בחברה לדאוג להגן על הזכויות של כל חבר אחר – לפחות בעיקרון. אז אולי לא פלא שהעם עונה “נעשה ונשמע!” בהסכמה נלהבת.
עם זאת, ולמרות היעדר סיבה מפורשת בטקסט לרוב המצוות, יש מספר יוצאים מן הכלל שאולי מרמזים על הכלל. אחד הוא ההגנה על הגר, אשר מופיע פעמיים (!) בפרשה:
- “וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם” (שמות כב, כ).
- “וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם” (שמות כג, ט).
כאן הסיבה למצווה היא מפורשת ויחסית ברורה. אנחנו היינו גרים מצרים. וכמו שסופר בפרקים הקודמים, כשהיינו גרים, הונו ולחצו אותנו – לפחות חלק מהזמן. אז אנחנו צריכים לדעת מה זה ואיך זה להיות גרים, ולאור זאת להתנהג אחרת לגרים, לא בהונאה או בלחץ, אלא בהבנה ואמפתיה.
ויש לפחות עוד מצווה אחת שהפרשה מספקת לנו עבורה סיבה מפורשת, אם כי באופן קצת אחר ויותר תמוה:
“אִם־כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת־עַמִּי אֶת־הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא־תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא־תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. אִם־חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי־יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי־חַנּוּן אָנִי” (שמות כב, כד-כו).
במילים אחרות – אם אתה מלווה כסף לאדם עני, קודם כל, אסור לגבות ממנו ריבית (נשך). שנית, אם לקחת את הבגד שלו למשכון להלוואה, צריך להחזיר לו את הבגד כל יום, לפני השקיעה. למה? כי זה הבגד היחיד שלו ובמה הוא ישן בלעדיו? ואם ישן בלי בלעדיו הוא יסבול ויצעק אל האלוהים. והאלוהים ישמע. למה? כי הוא חנון.
וזהו.
הפרשה אינה מפרטת מה יקרה כאשר אלוהים ישמע, ומה בדיוק אנו אמורים ללמוד מכך. האם מדובר באיום מעורפל? משהו אחר?
את התשובה אפשר אולי למצוא בעזרת פרשה אחרת, ובעזרת חכמינו זכרונם לברכה.
בספר דברים, בפרשת “עקב” כתוב:
“וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכׇל־דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ וּבְכׇל־נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת־מִצְוֺת ה’ וְאֶת־חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ… כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא־יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (דברים י, יב-יט).
במילים אחרות – כל מה שאלוהים מבקש מאיתנו היא ליירא אותו, ללכת בדרכיו, לעבוד אותו ולשמור את מצוותיו. כי הוא גדול וגיבור ואי אפשר לשחד אותו או להסיח את דעתו בכסף או בכוח. הוא אוהב ודואג למוחלשים, וכך גם אנחנו צריכים לעשות.
והינה – כמו שהאלוהים, כפי שמתואר בפרשת “משפטים” ובפרשת “עקב”, אכפתי ורגיש וחנון ורחום למי שסובל או עלול לסבול, כך אנחנו צריכים להתנהג.
ואכן חכמינו זכרונם לברכה אומרים לנו: “הקדוש ברוך הוא נקרא חנון – אף אתה היה חנון” (ספרי דברים מט, א). (ראו גם: שבת קלג ע”ב; משנה תורה הלכות דעות א,ו).
אבל מה עושים אם קשה לנו עם אלוהים? או אם לא מאמינים באלוהים? או אם קשה להאמין בישות אלוהית שהיא חנונה ורחומה בזמן שאנחנו חווים או רואים כל כך הרבה סבל סביבנו ובעולם? כאשר רבבות צועקות לשמים ולא ברור אם יש מי ששומע?
אז אולי במקרים כאלה אפילו יותר חשוב שאנחנו, בני האדם, נשמע ונעשה – שנשמע את קולות הסבל והכאב, ונענה בחן וברחמים, ולא נחכה שמישהו או משהו אחר ישמע ויעשה.
אני רוצה להזמין אותנו לרגע להחליף את המילה “אלוהים” במילה “הצדק” או “הטוב”. אז במקום לקרוא או לשאול “מה אלוהים מבקש מאיתנו”, לשאול “מה הצדק מבקש מאיתנו” או “מה הטוב מבקש מאיתנו”. ואז לא משנה מה או במה או כיצד אנחנו מאמינים או לא – אפשר להבין שהמסורת שלנו, או לפחות הפרשה שלנו, לא מבקשת מאיתנו נסים ונפלאות, או אמונה אבסולוטית, אלא רק קצת רגישות ואמפתיה, ולפעול ולהתנהג בחן וברחמים. ולא לחכות לאלוהים. ולא רק לספר לעצמנו סיפורים. אלא לתרגם את כל הרעיונות היפים האלה למעשים. ואולי זה יהיה מספיק.
שבת שלום.
