לב כבד לו לפרעה. קשה, וכבד, וחזק. מה גורם לו ללב שיכבד כל כך?
את לבו של פרעה הִקשה אלוהים, כדי שישמש לו במה לאותותיו ולפלאיו.
מה מקשה את לִבנו?
פרעה משמעו “בית גדול”. ארמון. המצרים קראו לפרעה על שם ביתו, מעמדו ותפקידו. פרעה אינו אדם אחד, ספציפי, אלא שושלת מלכים. הדוגמה האולטימטיבית לשררה.
זה הרי לא אישי. זהו רק המקום, התפקיד, המעמד. הם אלו המקשים את לבו של אדם.
מה עשה פרעה על גדת היאור בבוקר, כשבאים לצעוק בפניו משה ואהרן: “שלח את עמי”?
רש”י אומר שיצא לעשות את צרכיו. שהרי “היה עושה עצמו אלוה, ואמר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס לעשות שם צרכיו”. רגע אחד של אנושיות יש לו ביום, לאל עלי אדמות, שליט העולם, ובדיוק ברגע הזה מתנפלים עליו שני יהודים זועמים ומנופפים במטה. כמה כבדים עליו בוודאי כל קישוטיו ותכשיטיו, כמה הוא מזיע בוודאי תחתם בחום השמש המצרית, כמה הוא כמה לרגע עם היאור בבוקר, רגע של שקט, לבד, ומים. והרגע הזה מופרע. ודאי שלא שת לבו אליהם. הוא שותק. מילה אחת אינו אומר להם.
צועקים וצועקים, באותות ובמופתים, ולבו כבד.
אני נזכרת בחלומות הילדות, שבהם אנחנו צועקים וצועקים, ואיש אינו שומע. לפעמים הקול אינו מצליח לצאת מן הפה. הרי פיו של משה היה כבד. אני חושבת היום, כשאני כבר אימא, ששורשם של החלומות האלו בהתקפי הזעם של ילדינו, הזורקים את עצמם על הרצפה, בוכים, צורחים ובועטים. ואנו מצווים להתעלם מהם. להכביד את לבנו. גדודים של פסיכולוגים מסבירים שהילד “מפעיל” אותנו כך, ו”משתמש” בזעמו כדי לכוון אותנו לצרכיו.
והרי אין זעקה עמוקה ופשוטה מזו.
ואנו מכבידים את לבנו. מחנכים את הילד להסביר יפה מה הוא צריך, בלי בכי וצעקות, להתנהג בבגרות. הרי בנים אינם בוכים, וגם בנות לא, אם הן רוצות שייקחו אותן ברצינות.
לבנו כבד. זה לא אישי. זה עניין של תפקיד, מקום ומעמד.
אוטם שריר הלב.
אין במציאות חיינו ולו רגע אחד המאפשר סתם צעקה פשוטה. בלבבות אטומים אנו נעים מן המכונית, לרחוב, למשרד, לחנות. חזקים, צודקים תמיד, לא מתנצלים.
איך נוכל לשמוע בכלל את הצעקות שסביבנו.
מי בכלל זוכר שבקיץ הייתה פה מלחמה?
ראוי לו ללב שיהיה חזק, אני חושבת. נצווה על לבנו שיהיה חזק, פועם ומוביל. אך גם שומע ומקשיב. בתוך חיי הבגרות, המקום, התפקיד והמעמד, אוי לו ללב שמפסיק להקשיב.
תראו מה קרה לפרעה. ולמצרים כולה.
