בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

כיצד מגבירים את הברכות ומצמצמים את הקללות | פרשת בחוקותי

פרשת "בחוקותי".

לא מזמן נקלעתי לשיחה עם קולגה מעולמות החינוך הבלתי פורמלי בנוגע להתמודדות עם סיטואציה מורכבת מול קבוצה. היא סיפרה כי היא הגיעה לנק' השיא מול הקבוצה, מיואשת.. כבר לא יודעת כיצד להחדיר בקבוצה מוטיבציה ולהניע אותם לסיים את השנה בתרועה גדולה, ותוהה כי אם לא הצליחה עד כה, האם זה בכלל אפשרי? היא אמרה שניסתה הכל – להעמיד במקומם, להטיל 'סנקציות', לגרוע מה"כייף", לתזכר אותם בחוקים, לייצר קווים מנחים חדשים  – הכל במסגרת המסגרת, אבל כשעצרתי לשאול האם פשוט דיברה איתם, הסבירה את הסיטואציה, אפשרה להם מקום, היא נאלמה דום. אמרה שזה לא בדיוק עובד ככה, שצריך ליישר קו עם ה'מותר וה'אסור', וש"מה זה יעזור אם כל השאר לא עזר?". השיחה הזו נשארה בי זמן רב לאחר מכן, והיום, כשאני קוראת את פרשת השבוע שלנו, אני אף מוצאת את עצמי חושבת עליה עוד יותר ותוהה –

האם דרישת ציות לחוקים היא הדרך היעילה להגביר טוב ולייצר הנעה?

'בחוקותי' – פרשה הסוגרת את ספר ויקרא

פרשת 'בחוקותי' היא הפרשה הסוגרת את ספר ויקרא, וייתכן כי אף המרתיעה ביותר. לא סתם היא מכונה 'פרשת הברכות והקללות', הרי היא נפתחת במשפט התנאי "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם…", ומה שנפתח בתנאי, סופו בשכר או שמא בעונש. 

בפרשה הזו מקדיש הכתוב פי שלושה יותר טקסט (ומאמץ ופירוט ותיאור) לקללות מאשר לברכות, ולמעשה בכך מבהיר לנו ע"י פירוט העונשים הנוראיים שעלולים לבוא עלינו ("וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף") כי אם לא נציית העונש יהא חמור בהרבה מאשר הטוב שיכול להיות מורעף עלינו במידה ואכן נציית ("וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ"; "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם").

הייחוד בפרשת 'בחוקותיי', אם תשאלו אותי, הוא בפירוט הרב – גם בברכות שיבואו, אך בעיקר בקללות. תארו לעצמכן עולם בו עבור כל צעד שאתן עומדות לקחת אתן יודעות מראש את ההשלכה המיידית? האם זה ישנה את הצעד הבא שלכן? כנראה שכן. האם השינוי יהיה שינוי לטובה? אני לא בטוחה. מחד, ישנה תחושת ביטחון ויציבות שפירוט ההשלכות נותן. אך מאידך, נאבד הקסם. נעלם הריגוש שעומד בשאלת ה"מה אם..?" שכל אחת מאיתנו שאלה את עצמה לא פעם, נעלמת ההשראה והרצון העצמי. 

על שכר ועונש

אם כך, כאשר יושב אדם מן השורה ונדרש לפרשה – מה עליו לחשוב על מעשיו שלו? מדיניות ההפחדה המנהיגותית העומדת במרכז פרשה זו היא ללא ספק המובילה את השיח. נדמה כי אלוהים מחליט כי הדרך הנכונה לייצר את המחויבות לעשיית הטוב אצל בני ישראל, ובכך לסגור את ספר הנהלים שהוא חומש ויקרא, היא מדיניות שכר ועונש תוך ניסיון לייצר שיח 'שקוף' בו השכר והעונש גלויים לכל, ורצון ליצירת אחריות אישית/חברתית/קהילתית מתוך ידיעה מה יכול לקרות – והכל תלוי בנו, בבני האדם. כיאה לתקופה בה נכתב, השכר והעונש הם למעשה השפעה על המציאות הסוציו-אקונומית, ובפרשה כולה מתואר בדיוק הגמול שישפיע על הטבת או הרעת הכלכלה (והבהמה, וערך האדם וכו').

אך האם מדיניות שכר ועונש היא המדיניות הטובה והיעילה ביותר למען עשיית הטוב ויצירת מחויבות, שייכות, רצון ואף יותר מזה, לעורר לקיחת אחריות? לא לטעמי, או לפחות לא בתקופתנו אנו היום. יותר מכך, אפשר לטעון כי זו אפילו הסתכלות מעט תמימה, ועל כך יכול להעיד כל מי שעבודתה סובבת סביב אנשים – בין אם מחנכות במערכת החינוך, מובילות קהילות או מעסיקות בהיי-טק. שיטת המקל והגזר כבר לא עובדת, לא על בני ישראל החדשים שהם אנחנו (וככל הנראה בעולם כולו), א.נשים חושבים בעלות דעה ורצונות שונים.

משוואת 'אם תעשו.. כך תקבלו (טוב או רע)' הינה פשוטה ואף מייצרת פתרון נוח למוביל – אתן תשמרו על החוקים ותקיימו את המצוות, ואני (או ה' במקרה של 'בחוקותי') אדאג שהכל יתנהל לשביעות רצונכן. ואני שואלת, זהו? זה כל מה שצריך לעשות כדי לזכות לטוב – להיות אישה הממלאת אחר החוקים, בלי מחשבה עצמאית, רצונות או שאיפות משל עצמי? כנראה שלא. הניסיון לייצר צייתנות 'שטוחה' ולא מחויבות 'עמוקה' הן שורש הבעיה – בדומה למורה המבקשת מתלמידה לשנן את החומר הנלמד, ולא להבין אותו – עד כמה באמת תלמד התלמידה? כנראה שלא מאוד, או לחלופין בדומה למעסיקה המנסה לשפר את יעילות עובדת מסוימת – כיצד ראוי שתנסה לעורר בה הטבה?

צמצום העונש וזכייה בשכר גבוה

האם באמצעות פיצוי חומרי, או באמצעות גדילה ופיתוח אישי, סביבת עבודה נעימה ותחושת חשיבות? האפשרות הראשונה היא טובה, אך לא תחזיק מעמד לאורך זמן, ועד כמה שהפיצוי הכלכלי יהא מספק, אם בסופו של דבר לא תצליח לחדור את הרובד הנוסף ולייצר את המוטיבציה הפנימית, מעבר לשכר והעונש, לא יחזיק הדבר מים.

כל מי שעסקה בליווי, הובלה או מנהיגות כלשהי חוותה ודאי לא פעם את ההתחבטות הפנימית בדבר המהלך הנכון להנעה חיובית ויצירת תחושת אחריות בקרב הקהל שלהן. האם לייצר פסיכולוגיית הרתעה או שמא לעורר השראה? האם להעניש עבור הרע, או לחזק למען הטוב? האם להאמין בהשלכה מיידית או להשקיע בסבלנות עבור גמול עתידי? כנראה שאין תשובה חד משמעית – לעיתים כך ולעיתים כך, וזה בידיי המנהיגה להחליט מה הפעולה הנכונה ביותר לאותו הרגע. 

אז איך נוכל לזכות לשכר גבוה ולצמצם את העונש אם לא על ידי ציות לחוקים הברורים? הרשו לי להציע דרך מעט שונה מזו המוצעת בפרשה שלנו, אולי אפילו מנוגדת- צאו החוצה, תפרצו את הגבולות והיו אתן. 

תשאלו שאלות, תערערו על הקיים, תמציאו חוקים חדשים. תרדפו צדק ותדרשו שלום. תפעלו למען יצירת אחדות ויחידות, ולא העמקת הפערים. תקיימו את מצוות "ואהבת" ותסבירו פנים אל האחר והגר. 

תהיו זהירות, תייצרו מערכות הרואות את האדם, המיטיבות עם האדם.תבואו בהקשבה ופתיחות אל כל סיטואציה או שיחה.

תפעילו מחשבה  ואל תצייתו רק למען ה'ברכה' או מתוך פחד מן ה'קללה'.צאו החוצה ותהיו אתן.

ואם במקרה אתן בעמדת מנהיגות כזו או אחרת – במערכת החינוך, קהילות, או אפילו במעגל המשפחה והחברים – נהגו ככאלה מתוך אחריות, והנעה אותנטית לתיקון עולם ויצירת המרחב בו נרצה כולנו לחיות בו. עולם בו לא רק מצייתות, אלא עולם בו מייצרות ומניעות ומעוררות השראה לטוב.

שבת שלום !

מאמרים נוספים: