“והוא לפני סיום.. מרפה מן העניין , חומק אל תוך השיר..” [1]– פרשת האזינו
[1] שלמה ארצי, לא עוזב את העיר
עוד שבוע נסיים לקרוא את התורה , אחרי שצעדנו איתה שנה שלמה- מהבריאה , דרך סיפורי האבות, בואך מצריים , שנות העבדות , יציאת מצריים, קבלת התורה וההליכה הארוכה במדבר.
כיצד מסיימים מסע כה ארוך ומשמעותי? מה המסר שיסכם את כל המסע הזה ומה יהיה גורלו של הגיבור , שצעדנו איתו דרך כה ארוכה?
בכל פעם שאני קורא ספר מעולה או צופה בסדרה משובחת ואני יודע שהסוף קרב אני לא מסוגל להמשיך , קשה לי להפרד מהדמויות ובעיקר להאמין שדבר כה מושלם יכול להגיע אל סיומו.
ואם כך לגבי דבר שאני רק הצופה בו מה לגבי החיים עצמם? איך אנו מסיימים מסע משמעותי, משימה גדולה שביצענו , מפעל או יצירה שהיינו חלק מגיבושה.
הרי זה דרכו של עולם הכל משתנה כל הזמן, וכך גם תפקידנו שנראים לנו כנצחיים, הולכים ומשתנים .
משה יודע שהוא קרב לסופו והוא מודאג:
כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת־מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת־עׇרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶ֩נִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם־יְהֹוָ֔ה וְאַ֖ף כִּי־אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי׃ (דברים ל”א , כ”ז)
אני מכיר אתכם , 40 שנה אני צועד אתכם במדבר , אתם עם של מורדים , המרות ממכם והלאה, וזה עוד שאני כאן לפקח עליכם , מה יהיה לאחר מותי. ולכן מכנס משה את הזקנים וקורא לפניהם את שירת האזינו
זוהי שירה יפייפיה , כתובה אולי בצורה הנשגבת ביותר בתורה כולה. אך בו בעת התוכן שלה הוא אכזר וקשה , מתאר עם חוטא וכפוי טובה אשר דינו יהיה אכזר והאל יסתיר את פניו ממנו.
זוהי שירה שתיכרת היטב בלבבות עם ישראל ותהיה מאז ועד היום תזכורת לכך שעם עוברים עלינו ייסורים, הרי שהרווחנו אותם ביושר.
עם סיום שירת האזינו מקבל משה את הגזירה הקשה מפי האל : נגזר עליו לעלות אל הר נבו ומהמקום שממנו רואים רחוק רואים שקוף[1] , לראות את הארץ המובטחת ולא לזכות לבוא בשעריה .
אז האם זהו מסר הסיום של התורה ? האם זוהי המורשת שאיתה בוחר משה לסיים ? האם שאנחנו מסיימים תפקיד או משימה אנו חוששים שבהעדרנו הכל יתפרק ויתפורר, שאי אפשר לסמוך על אף אחד מלבדינו? שעלינו להשאיר מערכת של אזהרות וענישה על מנת שמורשתנו תישמר?
[1] עפ”י יענקלה רוטבליט
שונא הסופים והפרידות שבי מסרב להאמין שכך מסתיימת התורה, אך אם תקראו את סיום פרשת האזינו ותתעלמו מהידע המוקדם שלכם שישנה עוד פרשה שנספיק לקרוא בין יום הכיפורים לשמחת תורה , תראו שזה מרגיש כמו הסיום, זהו הפסוק האחרון בפרשה:
כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (דברים, ל”ב, נ”ב)
איזה סיום דרמטי, משה מסיים את תפקידו בהורדת התורה לעם עם שירת התוכחה של האזינו, וצופה מנגד בסיפור שממשיך הלאה בלעדיו.
אך לשמחתי , נראה שמשה עצמו לא משלים עם הסיום הזה [1] כאשר הוא מטפס על הר נבו ומתחיל להשלים עם העובדה שמכאן יהושע ימשיך את דרכו בדרכו שלו ואין לא עוד דרך להשפיע על כך, מתמלא ליבו בחמלה ובאהבה לעם הזה שאיתו פסע דרך ארוכה כל כך.
והוא מבקש לסיים במורשת אחרת שהיא כולה ברכה לאילו שממשיכים בדרך בלעדיו . ואולי בניגוד לתכנון או לתסריט המקורי , רגע לפני העלייה הסופית אל הר נבו הוא מסתובב אל העם ומוסיף עוד פרשה אחת לתורה:
“וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃” (דברים ל”ג ,א) …
[1] תודה למורי ארי אילון על הארת התמונה היפייפיה הזאת
שבת שלום !
כתב: ניר ברוידא, מנכ”ל בינ”ה.
