“כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם, חלום היא”[1]– פרשת מקץ
ניר ברוידא
פרשת מקץ מביאה אותנו לשיא הטרגדיה המשפחתית של בן שלא יודע אם אביו חי, ואב שחי שנים ארוכות בידיעה מוטעית שבנו אהובו מת. ובו בזמן גם מראה את גדולת מנהיגותו של יוסף בעל היכולת לזהות מציאות, לשכנע את מקבלי ההחלטות שזאת אכן המציאות, לקנות את אמונם בו ולפעול להגשמת חזונו.
הצעתי היא לכם, לא לוותר, ולחזור שוב לשפה היפיפייה בה מסופר הסיפור בתורה אך בכל זאת אנסה לתמצת את האירועים במספר משפטים:
לאחר ההצלחה המסחררת של המדיניות הכלכלית שמנהיג יוסף, מצרים ממשיכה לשגשג כאשר כל האזור סובל מרעב. לכן יורדים אחיו של יוסף מצרימה לנסות לשבור שבר ולהציל את משפחתם מרעב. יוסף מזהה אותם אך הם אינם יכולים לזהות בשליט הכל יכול שלפניהם את הנער חסר האונים שנטשו לפני שנים ארוכות בבור. יוסף לא מזדהה בפניהם, לוקח את שמעון כבן ערובה ומצווה עליהם להביא לפניו את בנימין כהוכחה לאמיתות סיפורם על אח קטן שנותר בבית. כאשר יעקב שומע את הבשורה הזאת ליבו נשבר, הוא איבד מספיק ואינו יכול לאבד שוב בן נוסף כה יקר לו. אך כאשר הרעב גובר, לא נותרת לו ברירה והאחים יוצאים יחד עם בנימין למצרים מלאים בכסף ובמתנות על מנת לרצות את השליט הנורא שאינם יכולים לדמיין שהוא אחיהם האבוד. אכן יוסף משחרר את שמעון, ונותן להם הרגשה שהכל מסתדר לטובה. אך בדרכם חזרה הוא מטמין את הגביע שלו בכליו של בנימין ושולח את אנשיו אחריהם ומבקש לערוך חיפוש בכליהם. כאשר הגביע מתגלה בכליו של בנימין, מצווה יוסף להשאיר את בנימין לו כעבד. יהודה שליבו נשבר נושא נאום מלא ברגש ובו הוא חושף בפני יוסף את העובדה שאביו חי כל השנים בידיעה שיוסף נטרף, יהודה מוסיף שאביו לא ישרוד עוד אבדן ומתחנן שייקח אותו כעבד במקומו.
בנקודה זאת לא יכול יוסף להתאפק עוד : “וַיִּתֵּן אֶת־קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה׃” [1]
[1] בראשית, מ”ה פס’ ב
[1] בנימין זאב הרצל- אלטנוילנד
יוסף, שבמהלך כל הדרמה הגדולה הצליח להתאפק, לבכות בצד בשקט ולשוב שפניו חתומות, אינו יכול עוד. הוא פורץ בבכי גדול כל כך עד שכל מצרים שומעת.
מדוע בוכה יוסף? אולי זה בכי של צער וקנאה, מכיוון שראה כיצד יהודה ושאר האחים מגנים על בנימין ונזכר כיצד הוא ננטש על ידם ואיש לא בא להגנתו.
אולי זה בכי של הקלה על כך שאביו עדיין חי ותכף יזכה לראותו ואולי זה בכי שמגיע בסופו של הגשמת חלום גדול.
יש מי שחולם חלומות, יש מי שפותר חלומות ויש מי שמגשים חלומות, יוסף הוא שלושתם גם יחד:
בילדותו הוא חולם שני חלומות בהם נבואה על כך שאחיו ישתחוו לו – והנה כאן בפרשה, אחרי שעשה את כל הדרך מתחתית בית האסורים למרומי שלטון מצרים, הוא יוצר במו ידיו את המציאות המביאה את אחיו להשתחוות לו.
בבגרותו הוא הופך לפותר חלומות: יוסף פותר בחכמה את חלומות שר המשקים ושר האופים על ידי כך שהוא מקשיב קשב רב לדבריהם ומזהה מי מביניהם מבצע את עבודתו נאמנה ומי מהם רשלן ובכך גם חוזה את עתידם.
וכמובן, בפרשתנו, יוסף הופך למגשים חלומות: יוסף משכיל להפוך את חלום פרעה למציאות – הוא מבין שאם יישם מדיניות של אגירת מזון תיווצר מציאות אזורית בה מצרים משגשגת כאשר הטבע מייצר שנים רעות. ולכן, כאשר בארץ כנען יש רעב, במצרים יש שפע – וכל זה כתוצאה לא רק מפתרון החלום, אלא מהיכולת המנהיגותית לייצר פתרון ולהצליח ליישם אותו .
הפרשה שלנו מביאה גם את סיפור הצלחתו הגדולה של יוסף פותר ומגשים החלומות וגם את הטרגדיה הגדולה של אב ובן שלא יודעים מה עלה בגורלו זה של זה.
במבט על המציאות הקשה אותה אנו חווים בימים אלה, אי אפשר שלא לחשוב בכאב גדול על המשפחות שחיות כבר שבועות ארוכים מבלי לדעת מה עלה בגורל יקיריהם, ועל יקירינו שבשבי חמאס שבנוסף על כל הסבל הגדול אותו הם עוברים גם הם אינם יודעים מה עלה בגורל יקיריהם.
אך גם במציאות קשה עלינו לזכור את יוסף שהיה שבוי בבית האסורים והצליח להתרומם לגדולה ולהביא עצמו חזרה לחיק משפחתו. ולשאת עיננו אל מנהיגינו ולדרוש מהם לא להרפות מהחלום של כולנו, שישובו כל בנינו ובנותינו הביתה. ולהיות מסוגלים לא רק לחלום את החלום הזה, אלא כמו יוסף, לעשות את הצעדים הנכונים על מנת להביאו לידי מימוש .
ויתקיים בנו הפסוק : ויש תקוה לאחריתך נאם יהוה ושבו בנים לגבולם[1]
[1] ירמיהו ל”א פס’ ט”ז
