כל העם רואים את הקולות
פרשת יתרו
כאשת מילואימניק שנמצא גם עכשיו בחזית הלחימה, אחת הנקודות הקשות והמורכבות היא תחושת הבדידות. ויש תחושה עמומה ומתסכלת שאנחנו צועדים לבד בדרך ואף אחד לא נמצא סביבנו. הכל מוטל על כתפינו ותלוי רק בנו.
בתחילת המלחמה, היתה הרגשה שכולנו מתמודדים עם האתגרים החדשים והבלתי נסבלים יחד. כולנו רצנו לממ”ד באזעקות, כולנו התמלאנו בחרדה, רבים מאד התנדבו לעזור, התגייסו, לבשו מדים, מימין ומשאל, דתיים וחילונים. הפרטיות כאילו התנדפה אל החלל ובמקומה הגיע רגש מאחד ומיוחד שהפך את כולנו לתקופה מסוימת של מלחמת הישרדות לעם אחד. אבל אט אט היחד התפוגג. שלטי “יחד ננצח” הוסרו ובמקומם נשאר כל אחד לבד עם גורלו.
רגע מתן תורה הוא אחד הרגעים המכוננים של העם שלנו. הרגע בו התחוללה ההתגלות הגדולה. רגע בו על פי המסורת עמד כל העם והקשיב לדברי אלוהים הנאמרים מתוך העשן. ובפסוקים נכתב “וְכָל-הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת-הַקּוֹלֹ֜ת”.
מעניין רגע לעצור דווקא על שתי המילים הראשונות של הפסוק. – כל העם.
אפשר לדמיין את מעמד הר סיני כמו התכנסות גדולה שבה כולם מקשיבים לקול המתגלה על ההר. כולם שומעים את המילים יחד. כולם מרגישים יחד את התחושות. כולם בבת אחת מקשיבים לקריאה הגדולה ומתגייסים למשימה. זה מעמד שיוצר תחושת שותפות אדירה. תחושה של כיוון משותף, של דרך שנפקחת לאורך וכולנו יכולים ללכת בה.
אופן ההתגלות הזה הוא מיוחד ושונה מהתגלות של תרבויות אחרות. בדרך כלל, ההתגלות מגיעה לכל אחד ואחד בנפרד. כל אחד והדרך שלו. כל אחד והכיוון שבו הוא בוחר לחיות את חייו. התגלות יכולה להגיע בדמות הארה פנימית עמוקה, או בחלום שאפשר להגות בו בלילה. ולפעמים במערה חשוכה או במקום מבודד מעין כל. וכך באמת מתרחש בדתות רבות. ההתגלות מגיעה בדרך כלל במצב של אחד על אחד. שבו נמצאים רק אלוהים ואדם.
בספר הכוזרי שכתב רבי יהודה הלוי, העובדה שההתגלות היהודית נעשתה ברוב עם, בצורה פומבית ומשותפת ולא בצורה אישית ופרטית, היא ההוכחה לצדקתה של היהדות על פני הנצרות והאיסלאם. היהדות שונה בבחירה שלה את אופן ההתגלות. בהבנה שלה כיצד נוצר עם. ומה המשמעות של ציווי משותף.
גם הרמב”ם ימשיך ויגיד דבר דומה. העדות, עצם העובדה ששני אנשים נמצאים זה לצד זה ותומכים זה בדעתו של זה, היא שמוכיחה שדבר מה נכון. וכך הוא כותב במשנה תורה.
“כִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד. שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן עֵד לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ משֶׁה רַבֵּנוּ – כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדִים לוֹ אַחַר מַעֲמַד הַר סִינַי – וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת”.
כלומר, ההתגלות מגיעה דווקא מתוך הקהל, מתוך העובדה שאנחנו עומדים זה לצד זה ומאמינים ביחד במטרה משותפת. הולכים יחד אל עבר אותה מטרה. ואולי, ההתגלות נובעת מתוך העדות. מעצם ההדהוד שאנחנו יכולים להעניק זה לקולו של זה. גם אם הדעות שלנו שונות. ההתגלות נוצרת דווקא מהשותפות שנוצרת בעצם היכולת לעמוד זה לצד זה ולומר – גם אני חלק מאותו הסיפור. גם אני שמעתי וראיתי את מה שזה עתה התרחש.
אחת מקבוצות הפייסבוק שאני מבלה בה לא מעט במלחמה היא הקבוצה של נשות המילואימניקים. בקבוצה הזו מתרחשת התגלות משותפת דווקא בשל העובדה שאנחנו עדות אחת לקושי של השנייה. אני יכולה להסתובב כל היום ולהרגיש שאף אחד לא מבין את מה שאני עוברת ובפוסט אחד בקבוצה לחוש פתאום שיש עוד מישהי איתי. עוד נשים רבות. שאנחנו לא לבד. אנחנו עדות זו לחוויה של זו.
מאז שהחטופים החלו לחזור בפעימה האחרונה אנחנו פוגשים באופן עמוק את המושג עדות. חטופים שחזרו מן השבי העידו כי אחרים בחיים או חלילה אינם בין החיים וככה הקול נישא מחוץ למנהרות של עזה ונשמע בעולם. חטופים וחטופות סיפרו כיצד היחד המשותף החזיק אותם. העובדה שהיו עדים לסבל אחד של השני העניקה להם הרגשה של נורמליות מסוימת. הרגשה שהם לא כאן לבד. ומי שנגזר עליו להיות לבד סיפר שדיבר עם עצמו. אפילו רק כדי לשמוע קול. גם אם זה היה הקול שלו.
כל העם רואים את הקולות. נכתב בפסוקים שלנו. כל העם עומדים תחת ההר. יש במילים הללו נחמה וגם דרישה גדולה. לא להישאר לבד. לעמוד יחד. קצוות שונים של העם. גוונים שונים של החברה. לא רק בזמן מלחמת ההישרדות אלא גם אחריה. להיות עדים זה לזה. רק כך נוכל לחולל התגלות. להסיר את הלוט מעל המציאות הקשה והחשוכה ולגלות פנים חדשות ומאירות.
שבת שלום.
