כמו חליל המלווה את הזימרה –
פרשת ואתחנן
רן אורון
״מה היה סוד קסמו הגברי של סבא? זאת אולי התחלתי להבין רק כעבור שנים.״ מספר עמוס עוז בספרו ״סיפור על אהבה וחושך״. ״הוא הקשיב. …לא היה קצר רוח. לא חתר לסובב את השיחה מן העניינים הפעוטים שלה אל העניינים שלו, החשובים. להפך: מאד אהב את העניינים שלה. דווקא נעם לו תמיד להמתין לה, וגם אם האריכה היה מממתין לה ומתענג על כל פיתוליה.״
משה נפתח, מהלב דיבר איתנו. הגמגום נעלם. חשף לפנינו את השיחה הכי אישית שעולה על הדעת, של אדם עם אלוהיו, עם עצמו. סיפר לנו על חווית ההתגלות. שמענו, למדנו להקשיב. הדרך הטובה ביותר לְלַמֵּד היא מניסיון אישי, גם אם, ואולי דווקא במקום בו נחשפת חולשה. רגע של אכזבה, כשלון, טעות. האל סירב לתת לו להיכנס לארץ המובטחת. ארץ מובטחת תמיד עומדת אילמת ממול. חמש מאות וחמש עשרה תפילות לא עזרו. אמרנו לעצמנו אולי רק עוד אחת והאל היה נעתר לו.
מנהיג, עמד ביננו. בן אדם. לימד אותנו לא על האלוהים כי אם איך לדבר עם האלוהים. לחש שהאל התעבר בתוכו. עבורנו. הבטיח, אם תדברו אתו הוא יקשיב. אומרים שהוא כל הזמן מקשיב. שכמוהו כל אחד יכול. אמר שכשהוא מדבר אלוהים שומע. יש רגעים הוסיף, בהם אלוהים מדבר ואני מקשיב. אמר שהתחנן עבורנו, אחר כך גם עבורו, שלא תמיד הצליח. הצלחה של שיחה, כל שיחה, היא לא אם שמעו אותי, אלא לשאול את עצמי האם הקשבתי. קיומה היא המשמעות. האמונה בה תהפוך אותה לכלי של קירבה, בכל קנה מידה. שיחה אמיתית, שומעת ומקשיבה היא הדרך לאהבה. דיבר בְּרֹךְ.
בתחילת הפרשה יספר משה לעם על האל שמסרב לשמוע אותו. בהמשך הוא יבקש מהם לשמוע והקשיב, ישמיע להם שוב את עשרת הדיברות ויזכיר לאנשים מולו איך לא הייתה בליבם מספיק אמונה ואהבה לשמוע ולהקשיב לאלוהים. חוסר אמונתם והיותו מתווך מול האל ארבעים שנים במדבר התישו אותו.
״מישהו שומע אותי?״ שרים, שואלים, חמי רודנר ולהקת ״איפה הילד״ ולמעשה מבקשים מכל אחד מאיתנו ללמוד להקשיב. הרצון של האמת, האישית והקולקטיבית, להישמע, טומן בחובו את הצורך להקשיב לזולת. תמיד יש אני ואתה, סוד האהבה בהקשבה. מול הארץ המובטחת רגע לפני שהוא עולה בעצב לנבו מעביר משה לעם את הכלי לשמירת הקשר הישיר לאלוהיו, את השיחה הבלתי אמצעית. ״שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד״ מופיע לראשונה בתורה. לראשונה אין זה ״אלוהיכם״ אלא ״אלוהינו״. שלנו.
אני ואתה. ״אלוהינו״ הוא הקשר הישיר בין העם לאלוהיו. הקשר הישיר והשיחה היומיומית עם האלוהות שמעביר משה לעם התהפוך את העם למיוחד ובולט מכל שאר העמים, למקור השראה. הקשר הישיר עם האל הוא הסוד. האמונה בשיחה ובהקשבה מכל סוג, בכל עת, תהיה קשה וכואבת שתהיה. הקשבה בלתי מתפשרת.
התשובה למגילת ״אֵיכָה״ לחורבן הלאומי קולקטיבי של תשעה באב שלעולם יצוין בשבוע לפני פרשת ״ואתחנן״, הוא ה״שמע״ האישי. זהו יסוד המעורבות האישית הנובעת מהלב ובעלת כוח הולך ומתעצם לחולל שינוי בכל עת, בכל מקום. האמונה ברצון האישי ולא עשייה מריצוי, בכוחה להפוך את נבואת יום החורבן החוזרת לאורך הדורות לזמן של בריאה והתחדשות. לכל אדם, לכל דור, ארץ מובטחת שלו.
״שמע״ הוא הדרך ל״ואָהַבְתָּ״, לעשייה מתוך אהבה ולא מפחד או יראה, ההקשבה האישית אורגת את כולנו, שבט, עם, דור, לרקמה אנושית חיה.
״אהב ללוות אותה כמו חליל המלווה את הזימרה.״ רואה עמוס עוז את סבו. ״אהב להכיר אותה. אהב להבין. לדעת. אהב לרדת עד סוף דעתה, ועוד קצת. אהב להתמסר, נהנה היה להתמסר עוד יותר משהתענג על התמסרותה.״
שבת שלום
