כפרה על חטאים
פרשת “אחרי מות”
גילי דבש ישורון
פרשת “אחרי מות“, רק השם של הפרשה מכניס לי מתח לכל הגוף. איך כותבים על פרשה שמדברת יותר על כפרה על חטאים, על איסורים ועל תיקון, דווקא כשקוראים לה “אחרי מות”?
אני כותבת את הפרשה בתוך ימי החג, אחרי שברמה האישית והמשפחתית הם לא היו לי קלים. לצד זמן האיכות המשפחתי, הייתי עסוקה בכל מי שלא חוגג את החג כפי שחגג בשנה הקודמת- החטופות והחטופים, המשפחות שהתכנסו בכיכר, המפונות והמפונים, חיילים וחיילות וקצינות המילואים. ואני חושבת על הסדר החדש שנכפה עלינו, אחרי חודשים של קושי. בתוך הקריאה אני מבינה, שבני ישראל, נמצאים גם הם כבר כמה חודשים במדבר שלהם, יציאת מצרים שלהם קורית כבר לפני כמה פרשות, אבל אחרי חודשים במדבר, גם להם עוד לא ברורה הדרך. אז אני שוקעת במבנה של הטקסט, או במשפטי מפתח, יותר משאני קוראת אותה מילה במילה.
הפרשה שלנו מתארת כמה פסוקים אחרי תחילתה את מנהג הכפרה שדרוש לעשות אחרי חטא. עוד לפני שניגשים לרשימת האיסורים המתקרבת, אלוהים מתאר לאהרון את המאמצים הגדולים שיצטרך לעשות כדי לכפר על מעשיהם של כל האנשים שטעו לאורך הדרך, בעזרתם, אבל בעיקר בעצמו, כמנהיג. ואז קובע את זה כיום הכיפורים, בעידן שבו כבר יש ארון קודש שמטייל איתם במדבר, אבל כמועד שיש לציין אותו לדורות. עוד לפני שאמרו איך אפשר לטעות, אלוהים כבר מציע את דרכי התיקון – “הָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִ֠י בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכׇל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ׃ שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם׃” ויקרא פרק טז פסוק כט.
כמה סמלי זה להתחיל בזה שיש הזדמנות לתיקון גם אם לא הכל בסדר. לדעת שאם ניקח אחריות על המעשים שלנו ועל טעויות שעשינו לאורך הדרך, נוכל באמצעות טקס מאוד מפורט, משותף, ותהליכי, לבנות את מערכת היחסים שלנו עם אלוהים, ואחד עם השני?
לקרוא את פרשת אחרי מות, רגע לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולקראת ימים לאומיים מורכבים מאוד בכל רמה אפשרית, גורם לי לחשוב על אחרי מות של אנשים אחרים, ולא על בני אהרון שמצוינים בפרשה. אחרי מות 1,200 א.נשים ב-7 באוקטובר, ועוד מאות חיילים, אזרחים וכמה עשרות חטופות וחטופים מאז. ואני מנסה לחשוב מה הצעדים הדרושים לנו כדי לעשות את התהליך המפורט, משותף ותהליכי שדרוש כדי לבנות את האמון והביטחון שלנו, את הקשר של הא.נשים שחיים פה עם המנהיגות שלנו, איך חוזרים למה שהיה קודם? ואני חושבת על מגילת העצמאות, על מה כתבו בה, כשעוד לא הייתה מדינה לדמיין את החזרה אליה.
“…ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית” מגילת העצמאות, פסקה 2.
זוהי אחת הפסקאות הראשונות של מגילת העצמאות, (פסקה שלא ממש העמקנו בה לאורך שנת המחאה, או מאז הבגרות באזרחות). הרבה מאיתנו לא מכירים כל כך את מגילת העצמאות, כמו שהרבה מאיתנו לא מכירים את פרשות השבוע השונות, או טקסטים אחרים. אבל לפעמים כשקוראות טקסט כלשהו בתקופה מסוימת, דברים שונים מרגישים מודגשים בתוכו. אני חושבת על אותם יושבי הערים, הקיבוצים, הקהילות של שנות ה-40, כשבדיוק הסתיימה המלחמה הנוראית, והם מעיזים, באומץ רב, לכתוב על הטוב וההישגים.
מגילת העצמאות פותחת במה היה קודם, מה הביא אותנו לנקודת הזמן הזו, שבה (לפני 76 שנים), הייתה לנו ההזדמנות, האפשרות והיכולת להכריז על עצמאות ישראל, באקט שהיה יותר סימבולי ומלא תעוזה, ממה שהיה אמיתי וממשי. הרבה ממי שישבו בחדר ההוא, או כתבו את הטקסט, לא בהכרח האמינו שנצלח אותו. אני חושבת שמה שהם כתבו אז, היה חלק מהתקווה שהייתה להם למה שעוד יהיה פה, למה שעוד יכול להיות, לאור כל העבודה הקשה של כל העשורים קודם של יהודים וישראלים, שחיו כאן יחד עם עוד תרבויות, לצד הצורך שלנו להיות “שליטים על משקנו ותרבותנו”.
אני חושבת על התקווה הזו, ומקווה לקבל ממנה משהו גם לתוכי. אחרי סדר המשפחתי שלנו, נסעתי עם בן זוגי לכיכר החטופות והחטופים, היו שם א.נשים עם גיטרה ומישהי נגנה על הפסנתר שמוצב שם עוד מתחילת המלחמה, והשירים היו כמו תפילה חילונית משותפת. מישהו ביקש שישירו את “אל תפחד” של אהוד בנאי, ואני לא הצלחתי לשיר איתם. חשבתי על הפחד שחיים בו החטופות והחטופים, כבר למעלה מ-200 ימים בלתי נתפסים.
אני חושבת על הפרשה, ויודעת, שלא נצליח להתקדם, אם לא נתחיל, כמו בפרשה בכפרה והסליחה שהמנהיגות הישראלית צריכה לבקש מכל הא.נשים שלא חגגו את פסח כמו בכל שנה, ורק משם יתחיל התיקון, ונוכל להרגיש אדונים ואדוניות בביתנו, ערינו, מושבינו, קיבוצינו ומדינתנו.
שבת שלום.
