כשהספק הופך לסכנה | פרשת נשא
שיא דרייגור-קדמן
בחצי השנה האחרונה נרצחו בישראל 14 נשים בידי בני משפחה או בני זוג. 14 נשים שהיו אמורות להיות בטוחות בבתיהן, עם האנשים הקרובים אליהן ביותר. מספרים כאלה מחזירים אותנו אל שאלות עמוקות על האופן שבו חברה מתייחסת לנשים, ועל הקו הדק והמסוכן שבין חשד לאלימות. בפרשת נשא מספר המקרא על היחס היהודי לאישה שנחשבת סוטה ושולח אותנו לבחון נושא זה דרך עדשה מורכבת ומטרידה.
פרשת אישה סוטה היא אחד הקטעים הקשים ביותר לקריאה בתורה בעיני. אישה החשודה בבגידה זוגית נדרשת לעבור מבחן מסתורי ומשפיל. היא שותה “מי מאררים” – מים שיש בהם קלף עם שמו של אלוהים. אם היא חפה מפשע, לא יקרה לה דבר. אבל אם אשמה, המים האלה יגרמו לה למות.
קודם כל אני חושבת שצריך לעצור ולשאול למה אנחנו מכירים פרשה על אישה סוטה אך אין מקבילה לגברים? השאלה הזאת מעמידה אותנו מול אחת המורכבות הבסיסיות של החברה הפטריארכלית העתיקה. במבנה המשפחתי הקדום, האישה נחשבת לרכוש של הבעל, ובגידתה נתפסת כפגיעה בכבודו ובירושתו. הגבר, לעומת זאת, יכול היה לקיים יחסים עם נשים רווקות או אלמנות מבלי לעבור על איסור “ניאוף” במובן התנ”כי. הפער הזה חושף את אי השוויון המובנה במערכת ואת האופן שבו החשד נופל באופן לא שוויוני על נשים.
לצד האמור לעיל חשוב להדגיש כי המבחן היהודי לאישה הסוטה שונה מהמבחנים שהיו נהוגים למשל באירופה הנוצרית משום שהמבחן עצמו אינו מסכן את האישה. לשם ההשוואה, כדי לבדוק אם אישה היא מכשפה היו שורפים אותה, אם היא מתה סימן שאינה מכשפה, אך כיוון שהיא כבר מתה אין זה משמעותי כלל שהוכחה חפותה. כך גם מבחן נוסף שבו היו מטביעים נשים ואם הן טובעות סימן שהן חפות מפשע. לזכותו של המבחן המקראי ניתן לומר שהוא הפוך. כלומר, שתיית המים עצמה אין בה כדי לפגוע באישה. לכן ניתן לראות את פרשת האישה הסוטה גם באופן הפוך כמעט, בעולם שבו גברים מתייחסים לנשים כמו לרכוש ועלולים לרצוח אותן על כל חשד נאלץ הגבר החושד לקחת את אשתו לירושלים ורק לאלוהים לבדו יש אפשרות להכריע בסוגיה שלה וכך היא יכולה לשוב הביתה.
חז”ל שהיו מודעים לבעייתיות של פרשת סוטה, הוסיפו תנאים ומגבלות שהקשו מאוד על יישומה. הם דרשו עדות מדויקת, הזהירו בפני חשדות בלא בסיס. בסופו של דבר, עם חורבן בית המקדש השני, דין זה נעלם והופסק.
מה שמטריד אותי בפרשת סוטה זה שהיא מלמדת לכאורה שחשד יכול להיות מספיק. האישה מובאת לעמדת משפט לא על בסיס ראיות ברורות, אלא על בסיס חשד. חשד של הבעל.
יש כאן שרשרת מחשבתית מסוכנת: חשד ← הפללה ← הדרה ← אלימות. כל השרשרת הזאת מתחילה ברגע שאנחנו מאמינים שאישה היא איום, שהיא לא אמינה, שהיא “חשודה” עד שתוכיח אחרת.
לצערנו, בישראל של 2025, השרשרת הזאת עדיין עובדת. כשגבר מתחיל לחשוד שהאישה “לא מתנהגת כמו שצריך”, כשהוא מרגיש איום על הכבוד שלו, על השליטה שלו – הדרך לאלימות קצרה מדי. הנתונים מדברים בעד עצמם: רוב הנשים שנרצחו השנה נרצחו בידי מישהו שהכיר אותן, שחיו איתן, שאמור היה לאהוב אותן.
אני חושבת על הנשים שאני מכירה שחיות בפחד. לא מפני זרים ברחוב, אלא מהבעל, מהחבר, מהמישהו שאמור להיות הקרוב ביותר אליהן. נשים שמודדות כל מילה, שמשקלות כל מבט, שחיות במתח מתמיד מהחשד שעלול להתעורר.
הבעיה היא שהחשד, במקרים רבים, לא קשור לשום דבר שהאישה עשתה או לא עשתה. הוא קשור לפחדים של הגבר, לחוסר הביטחון שלו, לצורך שלו לשלוט. החשד הוא כלי כוח, דרך להכניע ולהפחיד.
יש משהו כמעט סמלי בכך שמיד אחרי פרשת סוטה מופיעה ברכת הכהנים: “יברכך ה’ וישמרך. יאר ה’ פניו אליך ויחנך. ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום”. אחרי כל החשדנות, אחרי המבחן המשפיל, מגיעה ברכה של שמירה ושלום.
אולי זו הדרך שבה אנחנו אמורים לקרוא את הטקסט הזה – לא כמודל לחיקוי, אלא כאזהרה. פרשת הסוטה מראה לנו איך נראית חברה שבה נשים חיות תחת חשד קבוע, ואז הברכה מראה לנו מה היעד האמיתי – שלום, ביטחון, הגנה.
השלום שבברכת הכהנים אמור להיות גם עבור הנשים. הוא אמור להיות בתוך הבית, בתוך הזוגיות, בתוך המשפחה.
אולי הזמן שאנחנו כחברה נתחיל לשאול שאלות אחרות. במקום לשאול “מה האישה עשתה שגרם לזה?”, נשאל “למה הגבר חשב שמותר לו לפגוע בה?”
כי בסוף, זה לא פרשת סוטה שאנחנו צריכים – זה חוק של הגנה, של כבוד, של שלום אמיתי.
שבת שלום.
