בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

כשתורת הרב קוק הפכה ל"קוקיזם"

הקוקיזם מבקש להפוך את הציונות לתיאולוגיה. את הקדושה מוצאים במבצעי ההתיישבות. מעתה, הצבת אוהלים היא מצווה, דונם ועוד דונם בדרך לקץ הימים.

ביקורת על: קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננוגדעון ארן. הוצאת כרמל, 464 עמ', 119 שקלים. פורסם בהארץ.

"צריך להתבונן היטב במציאות, בעיניים פקוחות ובמיומנות מקצועית של אנשי מדינה אחראיים – אז נגלה את החוקיות הפנימית המסתתרת מאחורי הדברים". הנה לכם הקוּקִיזְם על רגל אחת: הפוליטיקה כמגרש המשחקים של אלוהים, המציאות המדינית כנושאת בשורה משיחית, היומרה הנונשלנטית להבין את רצונו של הקב"ה והאמונה נטולת הספק שבידי אנשי שלומנו מצוי הסוד המפענח את מהלך ההיסטוריה.

הדובר, אחד ממנהיגי גוש אמונים, ממשיך ומבאר: "החוקיות הזאת נעה תמיד ובהכרח לעבר הגאולה השלמה. אי אפשר להסתפק בלימוד גמרא; צריך לצאת אל השטח. שם, בעיקר שם, תתגלה הדת, תיחשף הקדושה… כל מדרך רגל שלנו, כל הנפת יד, פותחים וסוגרים מעגלים חשמליים המדליקים נורות בעולמות העליונים" (עמ' 369). גם במלים בודדות אלה מקופלת תמצית הקוקיזם: הביטחון המוחלט בגאולה המתקרבת, קידוש החול, ובעיקר חולות יהודה ושומרון, העתקת מרכז חיי הדת מהלימוד לאקטיביזם המשיחי, והיוהרה שהופכת כל מתנחל למקובל המזווג ספירות ומניע תהליכים בעולמות העליונים.

קברו של הרב צבי יהודה קוק בהר הזיתים. מקור המתח החשמלי. צילום: אמיל סלמן
קברו של הרב צבי יהודה קוק בהר הזיתים. מקור המתח החשמלי. צילום: אמיל סלמן

את הציטוטים הללו מביא גדעון ארן הישר מהשטח. אמנם השטח הזה כבר אינו קיים, שכן ארן דהר על הרי יהודה ושומרון יחד עם אנשי גוש אמונים באמצע שנות ה-70, וכבר מזמן אין אלה גבעות טרשים קירחות בינות לכפרים ערביים כנועים. גם גוש אמונים עצמו כבר אינו קיים, הגם שחייו היו ארוכים ומשמעותיים הרבה יותר מכפי שציפה ארן. כאשר הצטרף כדוקטורנט צעיר לסוציולוגיה לאנשי הגוש, ראה ארן מולו תנועה "אקזוטית וכריזמטית" ומעט "סהרורית". כמי שרצה להתמחות בכיתות קיצוניות הוא ציפה לכתוב על קבוצה קטנה, לתעד את עלייתו ושקיעתו של קוריוז. הוא לא ידע שהוא עומד להיות עד לתנועה הדתית־חברתית שתשנה את פני מדינת ישראל.

ארן ליווה את אנשי גוש אמונים למעלה משנתיים, בין 1975 ל-1978. הוא השתתף במסעותיהם בשטחים הכבושים, בדיוניהם הפנימיים, בתגובותיהם להתפתחויות הפוליטיות והבינלאומיות, בניסוחיהם לתיאולוגיה הקוקיסטית, בשמחותיהם, באסונותיהם, בהפגנותיהם ובפעילותם החשאית. הספר שלפנינו הוא פרי מחקרו המאלף של ארן, שגובש לכדי עבודת דוקטורט. הקוראים נחשפים אפוא לתיעוד ולניתוח של ארן מלפני למעלה מ-30 שנה.

להחלטה להשאיר את החומר כפי שהוא יש יתרונות וחסרונות. לכאורה, הספר מתאר תמונה שנמוגה ונעלמה, תמימות ילדותית שההתפכחות הכואבת ממנה גזלה מאיתנו את האפשרות להתייחס אליה ברצינות. מהצד השני, דווקא משום כך התיעוד הראשוני הזה חשוב ביותר. לעתים נדירות זוכה חוקר להיחשף לשלביה הפורמטיביים של תנועה דתית, בוודאי תנועה דתית משמעותית כל כך. הנה עומדים לפנינו חנן פורת הצעיר והכריזמטי, משה לוינגר מלא הלהט, יואל בן נון כשהיה עוד מנהיג בולט באותו ציבור, הרב צבי יהודה קוק בעצם ימי ניסוח חשיבתו המדינית־דתית.

מתנחלים בסבסטיה, 1975. נורות בעולמות העליונים. צילום: משה מילנר / לע״מ
מתנחלים בסבסטיה, 1975. נורות בעולמות העליונים. צילום: משה מילנר / לע״מ

כתבי הקודש החדשים

סיפורו של גוש אמונים, על פי ארן, מתחיל הרבה לפני מלחמת ששת הימים, ולידתו בקבוצת “גחלת” (ראשי תיבות של גרעין חלוצים לומדי תורה), בראשית שנות ה-50. שם החלה לצמוח תודעה דתית המבקשת לכלול את מציאות החולין תחתיה, המבקשת להיות במובן המילולי ביותר ציונות דתית. שני זרזים הביאו להתהוותה של הקבוצה, והראשון שבהם הוא הקמתה של מדינת ישראל. מדובר אפוא במשיחיות שעולה לא מתוך חורבן, אלא דווקא מתוך גאולה. הזרז השני הוא היחס המזלזל והמבטל שקיבלו שומרי המצוות בתחילת ימי המדינה. קשה כיום להבין עד כמה בזויים נראו שומרי מצוות בעיני היהודים החילונים אז, שנשמו ציונות ונשפו סוציאליזם. זלזול בדת "הגלותית" וכינויי גנאי כמו "אדוק־פיסטוק" יצרו רגשי נחיתות, שלא היתה להם אפילו הנחמה החרדית הנולדת מהסתגרות.

מתוך הוויה זו קמו חברי “גחלת” וניסו להגדיר מחדש את יחסי הדת והמדינה. בני תשחורת כמו צפניה דרורי, יעקב פילבר, זלמן מלמד וחיים דרוקמן – מהרבנים החשובים ביותר של הציונות הדתית בימינו – הצטרפו כקבוצה לישיבת “מרכז הרב”, אז ישיבה שולית ונחותה. שם מצאו את המסד ההגותי־הדתי שעתיד להזין את שאיפותיהם הלאומיות.

מסד זה נבנה, כידוע, על גבי כתביו של הראי"ה קוק. אלו הפכו לכתבי הקודש החדשים, ופרשנותם – למלאכת אריגה תיאולוגיה פוליטית ציונית־משיחית. הצדדים בחשיבתו של הרב קוק שעוסקים בדתיות פרטית ובהגות כללית הושתקו בדרך כלל. העיסוק בסגולת האומה ובגאולת העולם הובלט (הקוקיזם, על כן, אינו תורת הרב קוק). לתפקיד הפרשן הרשמי של הראי"ה קוק נתמנה בנו, הרב צבי יהודה (הרצי”ה), שעמד אז גם בראש הישיבה. הוא שניסח במלים ובמעשים את הקוקיזם, וגיבש סביבו את התלמידים החדשים כחסידים סביב אדמו"רם.

הרב קוק. צילום: ישראל גולדברג
הרב קוק. צילום: ישראל גולדברג

ארן מקדיש מקום לתהליך האדמו"ריזציה של הרצי"ה. הלה נהפך בעיני חברי גוש אמונים למחזיר בתשובה, לאור לגויים (אנשי הגוש מספרים שהרביץ תורה ב"כושים ענקיים ודוגמניות"), למרפא נפשות חולים, לעילוי תורני, לבקיא בלשונות העולם, לידען בפילוסופיה – ולבסוף לנביא. חנן פורת מצוטט כמי שאמר שביתו של הרצי"ה הוא "מרכז העולם. שם מקור המתח החשמלי שמניע את המכונה הקרויה גוש אמונים, באמצעותה יוארו ישראל והאנושות כולה" (עמ’ 203). נבואתו המפורסמת ביותר של הרצי”ה ניתנת שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים. בשיחה עם תלמידיו זעק אז על כך שעם ישראל שכח את ארץ אבותיו, הלוא היא הגדה המערבית. חודש אחר כך כבר היתה הגדה בידי ישראל, ואנשי הגוש היו יכולים לצאת ולהאיר את ישראל ואת האנושות כולה.

ההתיישבות ביהודה ושומרון היתה לביטוי הארצי של הקוקיזם. לפני מלחמת ששת הימים התעסקו אנשי “גחלת” (לבד מלימוד תורה) במלחמה נגד "המיסיון" בירושלים: הפרעה לקונצרט "מתיאוס פסיון" בבנייני האומה, השחתת רכוש כנסייתי וביזוי כמרים שנקרו בדרכם. שחרור ארץ האבות נתפש כציווי מאת שר ההיסטוריה לצאת ולעשות היסטוריה – או נכון יותר להביא לקץ ההיסטוריה בגאולה השלמה. האדמה נהפכה לתשמיש קדושה, ההתנחלות – לריטואל. בקוקיזם, כותב ארן, נערכת "קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ובעקבותיה ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי, שמאפשרות להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה, שהן יסוד מהפכנותה ההיסטורית" (עמ’ 177).

אם הציונות הפכה את היהדות מתיאולוגיה לאידיאולוגיה, הקוקיזם מבקש להחזיר מנה אחת אפיים ולהפוך את הציונות עצמה לתיאולוגיה. את הקדושה מוצאים במבצעי התיישבות. מעתה, הצבת אוהלים היא מצווה. "קידוש החול, קידוש הכל" – כותב ארן. הקוקיזם מתייחד בכך שלפיו הגאולה יכולה להגיע לפני שעם ישראל עשה תשובה, ואף ללא משיח. "גאולת האדמה" מקבלת משמעות חדשה, של גאולת המציאות כולה. הקוקיזם גם יודע מראש ובוודאות את מהלך האירועים: עוד דונם ועוד דונם פירושם קרבה הולכת וגוברת לקץ הימים, שבו מציון תצא תורה ואליה יישאו עיניים כל הגויים.

סגולת ישראל מבטיחה את הצלחת הקוקיזם, אולם הגאולה שמביאים אנשי גוש אמונים אינה נוגעת רק ליהודים. הרב לוינגר מסביר לארן כי "בוויתור לערבים ולגויי עולם, בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכנינו. לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם" (עמ’ 391). הקוקיסטים יודעים טוב יותר ממך מה טוב בשבילך, והם יכפו עליך את הטוב הזה אם תרצה או לא תרצה. לא למענם הם עושים זאת, אלא כשליחים נאמנים של ריבונו של עולם, המשמשים לו כלים ומצייתים בהשקט ובבטחה לפקודותיו. מתוך כך גם אפשר להבין את עומק השבר שעלול לבוא אם עם ישראל יפנה להם עורף, אם מדינת ישראל תיפרד משטחים כבושים, אם מהלך הגאולה יעשה את הבלתי ייאמן וייסוג לאחור.

בחזרה לגאולה עברית

אולם לא רק סופו של הקוקיזם במשבר בלתי נמנע. חידושו של ארן הוא ניתוח של צמיחת הקוקיזם דווקא כתגובה למשבר. זה המשבר הנובע מהדיסוננס שבעצם קיומה של מדינת ישראל חילונית מצליחה. שלא כמו הראי"ה קוק, לא היו יכולים ממשיכיו לראות את הניצוצות האלוהיים החבויים, לכאורה, בלב היהודים החילונים וברובד "הפנימי" של מעשיהם. מדינה יהודית המתנהלת בצורה חילונית היא תרתי דסתרי בעיניהם, והם יוצאים לתקן את המציאות. "אנו ניצבים מול אסון לאומי בעל ממדים עצומים", מצטט ארן את אחד מתומכי גוש אמונים. "(המדינה היא) גן עדן של הגשמה משיחית – 'אפוקליפסה עכשיו' – ההופך את היהדות למיותרת" (עמ’ 301).

הגשמתו של החלום הדתי, הקמתה של מדינת יהודית, הן סכנה לדת. הקוקיסטים ביקשו להחזיר את היהדות למרכז ההוויה הישראלית, ואם צריך – בכוח. במלחמת ששת הימים הגיע המתח האמוני לשיאו: ישראל החילונית ניצחה ניצחון מזהיר: הר הבית בידינו, ובתי הקפה בתל אביב מלאים באלופי צה"ל הנהנים מהשמש. הקוקיסטים פירשו את המאורעות כדרכם וביקשו להסביר לחילונים את משמעותם. המתח שבין הצלחת החילוניות (בעזרת ה' כמובן) לבין חוסר רצונה להסיק מכך את המתבקש (ולחזור בתשובה) הוא גדול מדי. מתח יוצר תנועה. משבר יוצר לידה.

זה עיקרון מקובל וברור בשדה מחקר הדתות: דיסוננס אמוני יוצר רצון להרמוניזציה, והרצון הזה יוצר פעולה ומעשה. האמונה והמציאות הן כשני אופנים הניצבים מנותקים, זה מעבר לזה, ללא נגיעה וללא עזרים התומכים מהצד. המחזיק מבנה שכזה בנפשו מבין באופן אינטואיטיבי כי אם ירצה שלא ליפול, עליו לדחוף ולנוע קדימה. גוש אמונים יצא אל השטח כתנועה המבקשת לחתן את האמונה עם המציאות (דא עקא: הגלגל האחורי לעולם לא יגיע אל הקדמי). המכה הקשה שספגה ישראל במלחמת יום הכיפורים נתנה דחיפה נוספת, והקוקיסטים ניתבו את האנרגיה המשיחית להתנחלות. מסכם את העניין חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים ביש" (עמ’ 376).

ביציאתו של הקוקיזם להגשמת היהדות כדת לאומית הוא החיה את רעיון הגאולה העברי הקדום: גאולה פוליטית שבאה לידי ביטוי בממלכה ריבונית. הקוקיזם לא בדה אידיאל זה מלבו, אלא רק תירגם את השאיפה המקראית ללשון ולמעשה מודרניים, והוסיף לה דיאלקטיקה הגליאנית ופרשנות קבלית. בכך יצא נגד תהליכי הפרוטסטנטיזציה העוברים על דתות העולם בעידננו, שבמסגרתם הדתות נעשות עניינו האישי (והפסיכולוגי) של הפרט. הרוחניות המיסטית של הרב קוק נשכחה, והקוקיזם נותר עם משיחיות יהודית תיאוקרטית בלבד, חסרת גמישות ומועדת לשיברון.

ארן מביא לפני הקורא עובדות היסטוריות, סיפור ופרשנות מבריקה. כתיבתו יצירתית ויפה, והקריאה בספר היא חוויה מענגת. יש בו גם כמה בעיות: החיסרון באינדקס הוא חמור, וההסברים הארוכים בתחילתו על התהוות התנועה הציונית בסוף המאה ה-19 מיותרים. חלוף הזמן ניכר בהסברים בכל הנוגע לקבלה ולמיסטיקה. אולם בכללו של דבר הטקסט מרתק, ועמית שהם, העורך, עשה עבודה ראויה להערכה במבצע הורדת השפע הדוקטורטי והגשמתו במציאות הארצית כספר.

מחקרו של ארן מגלה לנו עד כמה חי וחדשני היה הקוקיזם בתחילתו: קידוש החול, קידוש צה"ל, קידוש הלאומיות, האמונה המסנוורת בצדקת דרכו, הבוז שנשא כלפי דתיות פאסיבית, הפרשנות התיאולוגית – און-ליין – לכל התרחשות פוליטית. מחקרו גם מגלה לנו עד כמה גדול כישלונו, עד כמה חיוורת דעיכתו. כיום, הקוקיסטים האדוקים ביותר – הרב טאו ו"ישיבות הקו" שתחת הנהגתו – נסוגו מהזירה הציבורית והתנתקו מהחברה הישראלית. מי כנפתלי בנט, איש ההיי־טק מרעננה שנהיה בעל הבית החדש של הציונות הדתית, מבשר את קִצו של הקוקיזם כתנועה חברתית תוססת. 30 שנה אחרי שנכתב כמבוא לתפישתה של תנועה צעירה, הטקסט העסיסי של ארן מפורסם עכשיו כסיכומה.


תומר פרסיקו הוא חוקר בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל אביב, ומלמד בישיבה החילונית בירושלים

מאמרים נוספים: