לא נוח
פרשת נח
גילי דבש ישורון
בשבת לפני מספר שבועות, נסענו לבקר בגן החיות התנ”כי. הנסיעה לירושלים מוקדם בבוקר לוותה בצינה קלה כשיצאנו מהאוטו, ובהתרגשות רבה של הבת שלי לקראת המפגש עם החיות. הגן כל כך גדול, שגם אם זו לא הפעם הראשונה שלנו שם, ידענו שנגלה חיות חדשות ומקומות חדשים, והחלטנו להסתובב בלי מפה, בטוחים שנמצא בדרך עניין והרפתקה – חיות, פסלים, ספסלים, צמחים. בסוף אחד השבילים ראינו את תיבת נח שמוצבת שם, מרכז המבקרים, כאשר הבת שלי שאלה אותי מהי תיבת נח, ניסיתי להיזכר בסיפור וסיפרתי לה את החלק הרך שלו – כל החיות הגיעו בזוגות, וככה גם לאחר המבול, אפשר היה להמשיך את העולם. גרסה בהחלט מותאמת לילדה שעוד לא חגגה ארבע.
אבל הסיפור שמתאים לגן הילדים ושסיפרתי לבת שלי הוא ממש לא התמונה המלאה. אם צוללים לפרשת נוח מגלים תמונה מורכבת יותר. סיפורו של נח נמצא בין שני סיפורים מיתיים וחשובים. אנחנו נחשפים למבול שכמעט מתחיל את סיפור הבריאה מחדש ובסופו מגיע סיפור משברי נוסף, מגדל בבל והעובדה שמשם נפוצו בני האדם לתרבויות ושפות שונות מופיע מיד אחרי.
פרשת נח מתארת כבר בפסוק הראשון שנח היה הכי צדיק בדורותיו, רש”י פירש: “יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום” (רש”י ד”ה בדרותיו בראשית ו, ט). האם הוא נחשב צדיק רק בגלל שהיה בדור כל כך גרוע או שהוא נחשב צדיק כי היה הרבה יותר קשה לשמור על צדק בתקופה שבה יש כל כך הרבה רוע ורשעות?
הסיפור של תיבת נח שמוכר לכולנו כל כך, המבול, זוגות זוגות של חיות, ויונה אחת שרק מבקשת להניח את רגלה, ומחזירה ענף של זית כדי להגיד שהסוף עוד קרוב, הוא המרכיב המרכזי של הסיפור הזה, עד סוף הסיפור כמעט לא מוזכרת צדיקותו של נח שוב.
אני מרגישה בתוך מבול, ביטחוני, חברתי, מדיני. כזה שמאיים לכלות את כולנו. אני בטוחה שיש מי מאיתנו שהיו מעדיפים לבחור את הזוגות שיעלו לתיבת הנוח הישראלית החברתית שלנו. שיירצו לראות חברה מסוימת, בסוף המשבר שבתוכו אנחנו חיות כבר למעלה משנה, ויש שיאמרו כמעט שנתיים. יש כאלה שהיו שמחים לבחור מה תהיה נקודת הסיום, או מי יהיה המבשר שיגיד שנגמר ואנחנו אחרי. אבל האמת היא, שאין לנו בחירה מלאה ושלמה. המורכבות של החברה הישראלית מראשית דרכה היא גדולה מאוד, כזו שהובילה להרבה פשרות לאורך השנים ובייחוד בהתחלה, הסכם הסטטוס קוו הוא הסכם פשרות מובהק. אולי (במעבר חד מסיפור תיבת נח לסיפור מגדל בבל) אנחנו בכלל לא מדברים באותה שפה.
זה לא נוח, הרבה יותר קל להישאר באיזור הנוחות, אבל אחרי שנתיים של מאבקים, אני לא מרגישה שזה מקדם אותנו. זה בטוח לא הביא אותנו למקום הרצוי המשותף. אני בטוחה שכל החברה הישראלית רוצה את 101 החטופות והחטופים בבית, אני גם בטוחה שאנחנו לא מסכימות ומסכימים על הדרך שבה זה ייקרה, המחירים שצריך לשלם, והאופן שבו תתקבל ההחלטה, או מי בכלל נסמוך את ידיו להיות אותה יונה שנושאת ענף של זית, או איך תראה היבשה שאחרי (ואיפה היא גובלת).
אולי אני שקועה במעבר שבין שמחת תורה של שנה שעברה לשמחת תורה השנה, ולאסון הנורא שפקד אותנו בשנה שעברה, ומתוך כך אני לא מצליחה לראות באופק את היונה. אני מרגישה שכדי לדבר בשפה משותפת, צריך לייצר לכל הפחות מילון, כמו שעושה תנועת “הרבעון הרביעי”, ו”קומו”, כמו שאנחנו עושים דרך יהדות כשפה משותפת ולא מפלגת כאן בבינ”ה. צריך מתורגמנים, צריך להיות פתוחים לקרוא שפת גוף עד שנבין את השפה אחד של השני ואחת של השנייה, צריך להסתכל ולחפש יונה משותפת, ולהגדיר אותה ביחד.
זה מורכב, וזה לא נוח, אבל זה מחייב. כדי שנוכל לצאת מהתיבה אחרי המבול הזה.
שבת שלום.
