יום הזיכרון ליצחק רבין בדרך כלל פוגש אותנו די בהפתעה. השנה רק התחילה, אנחנו רק מתאוששים מהחגים ומתאמצים לאסוף מחדש את שגרת החולין, והנה פתאום הילדים מגיעים מהגן ומבית הספר עם סיפורים על רצח, יריות, כוונה – כן או לא, יצחק רבין, שלום, דיאלוג, מעין בליל מבולבל של מושגים שנקלטו באקראי מהסיפור שסיפרה המורה או הגננת, ועל ראשינו ניתכות פתאום מיליון שאלות קשות, שאנחנו לא יודעים בכלל איך להתמודד איתן. “אבל אמא, למה הוא רצח אותו?” שאלו אותי ילדי פתאום בנובמבר בשנה שעברה. “זה ממש לא יפה!” המוח שלהם, שמתוכנת כבר היטב בגן החובה ובכיתות הנמוכות, לפי “יפה” ו”לא יפה”, או “נעים” ו”לא נעים”, לא מצליח לסדר את המעשה הנורא הזה באף מגירה מוכרת. גם הורים לילדים מבוגרים יותר, בגילאי החטיבה והתיכון, יכולים לפגוש דרך ילדיהם שאלות פוליטיות קשות בעונה זו של השנה. ובאמת: איך בכלל מסבירים לילדים מעשה נורא כזה? כיצד עונים על כל השאלות הפוליטיות הקשות שנובעות ממנו?
הרוצח פעל על פי המשפט העברי
כמו בכל פעם שהילדים שואלים אותנו שאלות קשות, כדאי שנתחיל קודם כל מכך שנפנה אותן לעצמנו.
22 שנה חלפו מהרצח, והאווירה הציבורית בישראל השתנתה מאוד. ילדי הנרות שהתאספו בכיכר רבין לאחר הרצח הם היום הורים לילדים, וחיילי צה”ל כיום, ברובם הגדול, נולדו לאחר הרצח. הסיפור עצמו הפך מטושטש ולא ברור לאנשים רבים, ומרבית האנשים הצעירים החיים בישראל היום מכירים את הנושא בעיקר דרך טקסי זיכרון ועצרות.
בפתיחה לפסק דינו של יגאל עמיר, שניתן ב-27 במאי 1996, נכתב כי “הנאשם (…) לטענתו, פעל על פי “דין רודף” שבמשפט העברי”. כלומר: יגאל עמיר מסתמך על “היהדות”, ועל מקורות יהודיים, ומצדיק דרכם את מעשה הרצח. חילונים רבים הזדעזעו מכך כל כך עד שהודיעו בעקבות הרצח כי הם מנתקים ממגע מ”היהדות” (שלא בכדי מסומנת פה בגרשיים), ולא רוצים כל קשר אתה. ובאמת, איזה אדם, גבר או אישה, ירצה להיות חלק מדת פרימיטיבית ומפגרת, הקוראת בלי בושה לרצח ומעודדת תגובה אגרסיבית ואלימה בכל תקרית של חוסר הסכמה?
אבל קיימת עבורנו, החילונים, גם אפשרות אחרת.
אז מהו באמת ‘דין רודף’?
נפתח ונקרא בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, על משמעותו של דין רודף:
‘מנין לרודף אחר חברו להורגו שניתן להצילו בנפשו? תלמוד לומר ‘לא תעמד על דם רעך’.
מנין לרואה את חברו טובע בנהר, או חיה גוררתו, או ליסטין באים עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר ‘לא תעמד על דם רעך’.
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, ע”ג, ע”א.
כלומר, כאשר אני רואה אדם רודף אחרי אדם אחר, ומנסה להרוג אותו, חובה עלי להצילו – גם עם במעשה ההצלה אני פוגעת ואף נוטלת את חייו של הפוגע. זהו המקום היחיד שבו המשנה והתלמוד לאחריה מאפשרים לעבור על הדיבר “לא תרצח”: כאשר מישהו נמצא בסכנת מוות ברורה ומידית, ובכדי להציל אותו עלינו להרוג – כלומר לרצוח את המתכוון לפגוע בו, הלוא הוא ה”רודף”.
התלמוד ממשיך ומתאר מצבים בהם עלינו להציל את האחר: בכל פעם שאנו רואים אדם טובע בנהר, או מותקף ע”י חיה, או נשדד באלימות, חובתנו המוסרית היא להתגייס מיד להצלתו.
ומהי ההנמקה המוסרית שנותן התלמוד לחובה הזאת? העיקרון המוסרי של “לא תעמוד על דם רעך”, המופיע בספר ויקרא:
לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'” (ויקרא, י”ט, ט”ז)
רש”י מסביר את הפסוק:
“לא תעמד על דם רעך –
לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו”.
כלומר: אם אנו רואים במקרה, או נוכחים בסיטואציה בה אדם מאיים לפגוע באדם אחר, או שאדם נמצא בה בסכנה ברורה ומידית: אנו מחויבים לפעול. אסור לנו להישאר אדישים, לבהות בהם בחוסר מעש, או להמשיך הלאה בחיינו כאילו דבר לא קרה. יש לנו מחויבות ברורה להצלה.
אין לנו פטור מחובת ההצלה
הרמב”ם מרחיב בכך עוד:
“כל היכול להציל, ולא הציל–עובר על ‘לא תעמוד על דם ריעך’ (ויקרא י”ט, ט”ז). וכן הרואה את חברו טובע בים, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו, או שישכור אחרים להצילו, ולא הציל, או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה בליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו–העושה אותם עובר על “לא תעמוד על דם ריעך”.
(רמב”ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א’ הלכה י”ד)
עפ”י הרמב”ם, גם אם שמענו במקרה על מזימה שנועדה לפגוע במישהו: מחויבות הצלתו מונחת לגמרי על כתפינו. עלינו לסכל את המזימה, להודיע לאדם שעומד להיפגע, לנסות ולשנות את דעתם של הזוממים- כל דרך כשרה בכדי להציל את האדם הנמצא בסכנה. אם אין אנו יכולים לעשות זאת בעצמנו, עלינו לשכור אחרים שיעשו זאת במקומנו. אבל אין לנו שום פטור מחובת ההצלה.
המשנה המוסרית העמוקה של ‘דין רודף’
הציווי המקראי “לא תעמוד על דם רעך”, הוא גם ההשראה לחוק המדינה משנת 1998, הנושא את אותו השם:
“1. (א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.
(ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, “רשויות” – משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.”
(חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ”ח-1998, סעיף 1)
כאשר אנו מתבוננים כך בדין רודף, הנשען על העיקרון המוסרי של “לא תעמוד על דם רעך”, נגלית לפנינו תמונה מוסרית עמוקה ועשירה.
המשנה, התלמוד והרמב”ם, ובעקבותיהם גם חוק המדינה, קוראים לנו, כולם, להיות אנשים מעורבים וערבים זה לזה, אנשים אשר קשורים זה לזה בעבותות של מחויבות מוסרית עמוקה. בכל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו רואים תאונה בצד הדרך, בכל פעם שאנו חושדים שמישהו נפגע מאלימות, בכל עוולה מוסרית הנמצאת סביבנו- אנחנו מחויבים לפעולה. אסור לנו להישאר אדישים לכל סוג של מצוקה.
אם נקיים את דין רודף כך, בהסתמך על העיקרון של “לא תעמוד על דם רעך”, נוכל לבנות חברה טובה יותר, אכפתית, מוסרית, קשובה.
ובכל זאת, על בסיס אותו עיקרון עצמו, רצח יגאל עמיר את ראש הממשלה.
איזו יהדות נבחר לקיים?
אם אפשר ללמוד מכך דבר אחד, הוא שאין דבר כזה “יהדות” אחת, והתרבות היהודית היא מרחב היסטורי ומוסרי רחב וגדול, שמותיר בידינו את זכות הבחירה. באיזו יהדות אנחנו בוחרים?
בספר דברים אנחנו קוראים:
“הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ”
(דברים, ל’, י”ט)
כל האפשרויות מונחות לפנינו. בואו נבחר בחיים. בואו נבחר ביהדות שמקדשת את החיים, ושיש בה את זכות הבחירה.
רינה לבנון היא מנהלת מחלקת החינוך לשעבר, מורה ומנחה בבינ״ה – התנועה ליהדות חברתית.
