ירושלים הנצורה ואנשי הפלמ”ח
בהיותי ילד בירושלים הנצורה התחולל בה קרב אכזרי, קרב של מנזר סן סימון. הקרב נמשך ונמשך ואחריו היתה דממה.
אחרי הקרב קבוצת פלמחניקים שבו אל בסיסם שהיה בבית הספר בו למדתי. בעודם צועדים ברחוב בו גרתי הם שרו את המנון הפלמ”ח. ירושלים שהייתה נצורה מבפנים לא רק על ידי האויב אלא גם על ידי חרדה ואובדן יצאה לרחוב ותמכה באנשי הפלמ”ח, האנשים עמדו ובכו ואני לא הבנתי למה? האם בכו על צעירותם של אנשי הפלמ”ח? על הנופלים? מתוך תחושת רווחה לאחר פחד? על הניצחון? כילד בן תשע חשתי את הקשר העמוק בין הצועדים השרים לבין הציבור הבוכה מסביבם. ביקשתי אז כילד ועתה כאיש מבוגר, לנצור לעצמי את הרגע ההוא. עתה רבים הם המלומדים, הלומדים על הכשלים של התקופה ההיא. מערערים על מאורעות, מגלים סדקים, מתבוננים על הימים ההם בראי של כאבם היום. הרי כל ידיעה מהעיתון של מחר צריכה להאיר את האירועים של שלשום.
אך אני נשארתי עם התחושות ההן.
בפלמ”ח הורגשה הנחישות התובענית
יגאל אלון קיבל מכתב מאורי אבנרי, בוגר אצ”ל וכך הוא כתב: האם אינך חש כי גנבו לנו את הניצחון? שהניצחון נפל קרבן? שהזקנים לקחו לנו את שהאמנו בו? יגאל אלון לא ענה על המכתב. למרות שהיה בן שלושים והודח מתפקידו הוא היה מספיק מבוגר כדי לדעת עד כמה דמוקרטיה היא עניין שביר.
עד כמה היא תובעת משמעת ולעיתים משמעת כואבת. התקופה אכן היתה קשה
הפלמ”ח היה אליטה, אליטה צעירה ומתנדבת הפתוחה לכל. הגיעו אליה מכל השדרות, משכונות עוני, מחנות פליטים ומעפילים, הפרופסורים לעתיד ומן הפועלים המבקשים להשאר כאן על פני אדמה. המתח בין הפתיחות לבין המחויבות האליטיסטית הורגש, בין הישראליות המובהקת לבין הביטוי לפסיפס הרחב של קיבוץ הגלויות לא היה פשוט. החברים של הפלמ”ח היו מקשת פוליטית חברתית רחבה, חשבו באופן שונה זה מזה ולא ויתרו איש לרעהו. בת ובת בזאת האמינו גם כי הדמוקרטיה מחייבת וכי אליטה חיונית לדמוקרטיה. אין לאליטה זכות להשתלט, יש לה זכות ליצור ולהוביל וחובתה להיות פתוחה.
בפלמ”ח הורגשה הנחישות התובענית עד מוות אך אמונה עזה ובלתי מתפשרת בחיים, היה בו הומור.
הפלמ”חניקים חיפשו את המחר
הפלמחניקים שחיפשו את המחר לא היו מכירים אותנו, אלו שהגיעו אחריהם. אך אנו מכירים את גלגולם. הם מסתובבים בינינו ממש כמו אז, בשקט, על קצות האצבעות. אנו מגלים את גלגולם של הנערים ההם בין הנערים והנערות של היום שלא מוותרים על חלומם.לא מוכנים להסתגל בלבד, מחפשים אלטרנטיבות, מחפשים יחד מעגל יוצר של השווים בערכם, של התורמים ולא רק נתרמים. אלה המבקרים לא כדי להסתתר אלא כדי לתקן את שנראה כל כך טבעי וברור אך מגלים כניעה למחלות הזמן והמקום.בימינו אמנם הכל נעשה מורכב יותר, ונראה לפעמים נוח מדי כאילו המבוך הסתבך והשתכלל. אנו יודעים עד כמה צעירים המבקשים לבנות חברה יכולים ליפול לתהום, להפוך מציבור להמון, להפוך זיקה לחירות, כניעה, השתעבדות ולסתגלנות.
למדנו מהפלמ”ח כי יש אליטות פתוחות, דמוקרטיות. למדנו כי יש צעירים שלא מוותרים על חלומם ועל חיי חבורה יוצרת.שגם בעולם של שלטון אדם באדם בוערות מדורות הבונות אלטרנטיבות.ככל שאנו נזכרים באנשי הפלמ”ח, אנו יכולים להאמין ביכולת הצומחת שלנו לרשת את המסורת הפתוחה של אז.לשחזר כמה מעלילותיה, לחלום על כמה מבשורותיה.אפילו כשהן נראות כל כך רחוקות מפקקי המכוניות, מחירי הדירות, קולות המלחמה, העוני והרווח ומהשוק השחור של הכוח. משימה מורכבת וקשה שבגללה צעירים אלו מבינים כי המציאות הגלויה כל כך עדיין צופנת בתוכה חידות המבקשות פתרון. זוהי הרפתקאה שהם לא מוותרים עליה.אנו יכולים לשוב אל נקודת המוצא של רבים מאנשי הפלמ”ח.
זו התקווה האנושית היהודית: יחד עם כל אזרחי מדינת ישראל יוכלו להביא כדברי השיר “דרור לנפש- פת לדל”.
