פרשת “אחרי מות קדושים”
כשיצאתי מהארון שמתי לב למשהו מעניין.
זה היה לפני כ-20 שנה. הייתי אז בלימודי תואר ראשון במונטריאול, קנדה כשהתחלתי לצאת מהארון כהומו. היו לי חברים מכל העולם, יהודים ולא יהודים, מכל הקשתות הדתיות למיניהן. חבריי היהודים באו מרקעים שונים ומגוונים – אשכנזיים וספרדיים, אורתוקדסיים ורפורמיים וקונסרבטיביים וחילוניים ועוד. וכשיצאתי מהארון קרה משהו מעניין – כולם קיבלו אותי.
מצד אחד זה היה קצת מפתיע, במיוחד בנוגע לחבריי היהודים הדתיים והמסורתיים. הרי ברור שהומוסקסואליות היא “נגד היהדות”, לא? הרי כתוב בתורה שזה אסור, לא? קוראים על זה כל שנה כשקוראים את פרשת אחרי מות: “וְאֶ֨ת־זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּוֹעֵבָ֖ה הִֽוא” (ויקרא יח, כב). ואז בפרשה הבאה, פרשת קדושים, קוראים על העונש: “וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם” (ויקרא כ, יג). בשנים לא מעוברות, כמו שלנו, קוראים את שתי הפרשות ביחד (איזה כיף!). וליתר ביטחון קוראים את ויקרא יח שוב ביום כיפור (עוד כיף!).
ובמקרה וזה לא היה מספיק ברור בשחור על גבי לבן בספר בתורה, המסורת ההלכתית היהודית טרחה להבהיר שכל מגע מיני בין גברים (וגם בין נשים, למרות שהדבר אפילו לא מוזכר בתורה) הוא אסור. ואכן זה מה ששמעתי מלא מעט מקורות – שאלוהים שונא הומואים. או, לפחות, אלוהים שונא הומוסקסואליות.
אז איך אפשר להסביר את התנהגות חבריי?
עם רובם לא דיברתי על זה באופן מפורש. ואם אלה שכן, התשובות שלהם היו מגוונות ודינמיות. לא הייתה תשובה אחת ברורה, אחידה וחד משמעית. אבל היו מספר דפוסים שחזרו על עצמם. “על דבר כזה לא מאבדים חברים.” “כתוב מה שכתוב בתורה, אבל החיים הם מורכבים.” “לכל אחד אדם יש את הקשיים שלו, ומי אני לשפוט?” “מה שבינך לאלוהים זה בינך לאלוהים, ומה שביני לאלוהים זה ביני לאלוהים, אבל מה שביני ובינך זה ‘ואהבת לרעך כמוך’.” עם הזמן, הייתה לי תחושה הולכת וגוברת שחבריי היהודים מקבלים אותי לא אל אף יהדותם אלא דווקא בגללה. שיש משהו בתוך היהדות שמביא אותם לכבד ולאהוב אותי כמו שאני בלי להסס. אבל מה זה המשהו הזה?
אולי זה אכן כל מצוות בין אדם לחברו, כמו “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח) ואהבת הגר “כי גרים הייתם בארץ מצרים” (ויקרא יט, לד) אשר מופיעים בפרשת “קדושים”, ועוד מצוות רבות. או אולי זה המושג שכל אדם נברא בצלם אלוהים, מספר בראשית. או שמא התשובה נמצאת בתוך השם שלנו, “ישראל”, אשר לפי ספר בראשית ניתן ליעקב אבינו כי “כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים”, כלומר, להיות ישראל משמעו להיאבק עם אלוהים. אולי זו מסורת ארוכת הימים של מחלוקת וריבוי דעות – “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” (עירובין י”ג ע”ב) מימות התנ”ך ועד ימינו. או אולי זאת המסורת היהודית הפרשנית, שמזמינה יצירה והתחדשות, ומעודדית כל דור לדרוש משמעות חדשה משלו מהמסורת. או שמא זה הריקוד הנצחי בין הלכה ואגדה, שבו ההלכה מציגה דרכים ללכת בהן, והאגדה מספרת סיפורים על חיים שהם יותר צבעוניים ומורכבים מהלכה ומאתגרים את הגבולות שההלכה מציבה. כמו הסיפור של רות מול האיסור ההלכתי להתחתן עם בני מואב בספר דברים, או הסיפור של דוד ויונתן מול האיסור על יחסי מין בין גברים בספר ויקרא. ואולי זה קשור בהוויה ההיסטורית שלנו, אשר דרשה מאיתנו בכל דור ודור להתגמש ולהסתגל כדי לשרוד. הרי אילו היינו שומרים ועל כל אות ואות של הלכה ומדירים כל מי שלא, לא היו כל כך הרבה יהודים בעולם היום, אם בכלל.
אם אני חושב על הבית שבו אני גדלתי, בין מסורת למודרנה, בין יהדות לעולם הרחב, בין הערכה עמוקה של המסורת היהודית ובין נטייה לא לקחת אותה יותר מדי ברצינות, יש משהו אחד בולט שאפיין את היהדות בבית: גמישות. גדלתי על יהדות של גמישות. המצווה הכי חשובה בבית היה פיקוח נפש. נכון, יש תרי”ג מצוות, אבל בשביל פיקוח נפש, הכל צריך להתגמש. אבא שלי רופא, ובבית שלנו שבת הייתה נכנסת רק כאשר אבא היה חוזר מבית החולים, מתקלח ולובש בגדי שבת – לא משנה מה כתוב בלוח השנה או מקום השמש בשמיים.
רק לאחר שנים רבות התחלתי לחקור את הנושא של פיקוח נפש יותר לעומק. הופתעתי לגלות שהמונח “פיקוח נפש” לא מופיע בתנ”ך. התלמוד (יומא פ”ה) מספר לנו סיפור על חמישה רבנים שהיו מהלכין בדרך, ופתאום נשאלת השאלה בפניהם: “מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?”. כלומר, ברור לכולנו שפיקוח נפש דוחה את השבת, אבל איפה זה כתוב? הרבנים מספקים לא פחות משבע תשובות שונות לשאלה, אך האחרונה היא האהובה עליי. והיא תשובתה של רב יהודה בשם שמואל אשר מצטט את ההתחלה של פרשתנו בתשובתו הקצרה והמתוקה: “‘וחי בהם’ – ולא שימות בהם.” התורה אומרת (ויקרא יח, ה): “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם”. כלומר, אנחנו אמורים לחיות על פי היהדות, ולא למות על פיה.
מי יתן ונראה בארצנו צמיחתה של יהדות של פיקוח נפש, של גמישות, של חסד, של קבלה ושל אהבה. יהדות של חיים ולא של מוות. יהדות שאפשר לחיות בהשראתה ולא למות, להרוג ולהיהרג בשמה. יהדות לא של תורה נוקשה של שחור ולבן, כלואה בתוך ארון קודש, אלא עץ חיים פורח, חי ובועט וזוהר בכל צבעי הקשת. כן יהי רצון. שבת שלום.
