“לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך” – פרשת לך לך
לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך. כמעט אי אפשר לקרוא את המילים האלה היום בלי לשים מעליהן איזו אזהרת טריגר.
קראתי את הפסוק הראשון של הפרשה ורק רציתי לסגור את התנ”ך ולא להמשיך הלאה. הרי כל כך הרבה אנשים ונשים, הורים וילדים, סבתות ונכדים נמצאים עכשיו במקום שהוא לא הבית שלהם.
משפחות רבות שמפונות לבתי מלון ברחבי הארץ, רובן אחרי טראומה נוראית של עזיבה, של פינוי וניתוק. אחרי אירועים שגרמו לכך שהבית לא ישוב להיות כשהיה.
ויש גם את החטופות והחטופים שנמצאים בעזה. והמשפט לך לך מקבל משמעות אחרת לגמרי כשחושבים עליהם מתנתקים מארצם, וממולדתם ונמצאים שם רחוק.
הלב לא מצליח להכיל את הצער על עזיבת בית. על “לך לך” שהופכת לעזיבה כפויה. שאין בה בחירה ואין בה רצון, יש בה קריעה ממרחב החיים שלנו. בריחה ממציאות בלתי אפשרית.
ניסיתי להמשיך לקרוא, לחפש נקודת אור בתוך ה”לך לך” שנקלענו לתוכו ובתוך הפרשה. 
בהמשך הפרשה אברהם נאלץ לצאת למלחמה. פליט שמגיע משדה הקרב מספר לו כי לוט אחיינו נפל בשבי ואברהם מחליט ללכת להילחם ולשחרר אותו. הוא נקלע למלחמה קשה שהוא מצליח לנצח בה.
מיד אחרי המלחמה נכתב – “אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-אַבְרָם, בַּמַּחֲזֶה, לֵאמֹר: אַל-תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ–שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד”.
אלוהים נגלה לאברהם ואומר לו – אל תפחד, אני שומר עליך.
ומההבטחה של אלוהים אנחנו יכולים להבין את הפחד של אברהם. אין סיבה להגיד למישהו – אל תפחד, או להבטיח לו שמירה והגנה אם אינו פוחד. ואברהם מפחד.
הוא נפגש עם המוות במלחמה. הוא נפגש עם הכאב של ה”לך לך” עם תחושת התלישות. עם הקושי. עם הפחד מהעתיד. ואלוהים נגלה אליו מיד אחרי המלחמה ואומר לו – אל תדאג. ומבטיח לו שיש לו עתיד.
ברגע המלחמה קשה לאברהם לראות את העתיד, קשה לו להאמין שעוד יהיו לו ילדים ונכדים, שהוא עוד יצליח לטעת שורש בארץ הזאת. ובנקודת הקושי הזאת מגיעה ההבטחה. ורגע אחרי ההבטחה לעתיד מתחיל שיח על לידות. על ילדים ואז יוולד ישמעאל ואחר כך גם יצחק.
קראתי את פרשת לך לך פעמים רבות ומעולם עד היום לא שמתי לב שהולדתם של ישמעאל ויצחק הם בעצם “בייבי בום” שאחרי מלחמה.
אנחנו רואים את הכוחות האלה של החיות שמתעוררים גם היום. דווקא מתוך הכאב והקושי, מתוך התופת והמלחמה נולדים ילדים סביבנו והם נקראים בשמות “עוז” ו”בארי”. והם יגדלו אל הארץ הזו ויצמיחו בה עתיד.
אנחנו רואים זוגות רבים כל כך שמתחתנים בבסיסים ברחבי הארץ, הכלה בשמלה לבנה והחתן לבוש מדים. כוח החיים חזק יותר מכוחה של המלחמה.
כשאלוהים מבטיח לאברהם שיהיה לו עתיד. ואפילו עתיד מזהיר כתוב “והאמן בה’ ויחשבה לו צדקה”. גם מתוך המלחמה, אברהם מאמין להבטחה לעתיד. אבל הפסוק לא מתעלם מהעובדה שבתוך מלחמה ובמפגש עם מקומות נמוכים כל כך ועם הרוע האנושי, קשה להאמין. קשה להישיר מבט אל העתיד.
להאמין בעתיד, זה המסר שאני בוחרת לקחת איתי הלאה מהפרשה הזו. להאמין באמונה שלמה בכוחות החיות שצומחים בתוכנו, להאמין שיש עתיד מלא בטוב, באנושיות ובצחוק של ילדים. להאמין, גם אם זה נראה כרגע מאחורי מסך של ערפל ועשן. להאמין בעתיד.
אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,– שאול טשרניחובסקי
