בעידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות נשאלת תמיד השאלה – האם אנחנו קוראים יותר או פחות?
אז מסתבר שאנחנו קוראים יותר, וגם קוראים פחות.
כמות הטקסט שמרצדת היום מול העיניים שלנו במיילים, פוסטים, ציוצים, הודעות, מאמרים, טורים וכתבות גדולה מאי פעם. אנחנו מנצלים כל רגע פנוי – בתור, באוטובוס ובשירותים, להתעדכן, להתעדכן, להתעדכן. הכל בזמן אמת, הכל כאן ועכשיו, והכל נקלט ומיד מפנה מקום לפיסת המידע החיונית והלא-חיונית הבאה. אנחנו קוראים מעל פני השטח, מרפרפים על המציאות, מכירים אותה טוב מתמיד, שכן כל אחד ואחת, בכל מקום שהוא בעולם כמעט, יכולים לדעת הכל.
האמנם? האם אנחנו באמת יודעים משהו? האם אנחנו באמת קוראים משהו?
הקריאה הזו היא חלק מהרעש התמידי המקיף אותנו, ההתרחשות המשתנה תדיר, העולם שמכה בנו ללא הרף.
אני מתגעגע לקריאה של פעם, לרגע שבו השקט עוטף אותנו, אנחנו נסוגים מן העולם, פותחים כריכה של ספר, מריחים את עמודי הנייר הישנים או החדשים ונכנסים לעולם אחר, לעורו של מישהו או מישהי אחרת. הקריאה השוטפת מכריחה אותנו להיות עצמנו ומחזירה אותנו תמיד להווה, אבל הקריאה בספר מאפשרת לנו להיות אחרים, לעצמנו, לעולם, להווה.
וגם הכתיבה השתנתה. בתוך המהפכה הדמוקרטית הגדולה של הידע כל אחד ואחת מאיתנו קיבלו קול, עט או מקלדת. כל המילים והמשפטים שנאגרו טיפין טיפין, שנערמו שכבה אחר שכבה במהלך הדורות והצטברו למשמעות התפרצו כמו מתוך תיבת פנדורה.
השדים שהשתחררו עכשיו משנים את העולם – לטוב ולרע. הכתיבה גם היא חלק מהרעש, מתוך הרעש, היום כתיבה היא כמעט תמיד מתוך התופת – של המציאות, או של המהירות להגיב, לתת בראש, להוכיח מי צודק.
אני מתגעגע לכתיבה שהיא תנועה פנימה ולא החוצה, שקיעה בתוך עולמה של השפה וניסיון לחצוב בה מנהרות חדשות ודרכים שאולי אין להן סוף ואולי הן ללא מוצא. ניסיונות ספרותיים, אדם מול מחברות או מסך שוקע לתוך עצמו ונסוג מן העולם כדי לעשות משהו חדש.
מה יקרה, אם לרגע אחד לא נגיב, לא נכתוב, לא נסמס, לא נעלה פוסט, נשים את המכשיר בכיס ונתבונן בעולם, דקה או שתיים שעה או שעתיים – בשקט. בלי לדבר, בלי לקרוא ובלי לכתוב.
אולי באותו רגע של חלל פנוי תיכנס איזהו מחשבה, איזה מעשה בשפה, איזה רעיון – ומתוכו תצמח יצירה חדשה.
מזל ששבוע הספר בא.
אריאל לוינסון הוא ממנהלי ומייסדי הישיבה החילונית בירושלים.