למי צלצלו הפעמונים
פרשת תזריע-מצורע
המטוס הטלטל וקיפץ. מתחת נחה שכבת עננים סמיכה, מעל נפרשו שמיים בהירים, צחים. מדי פעם שב הקברניט וביקש מהנוסעים לשוב למקומותיהם ולחגור את חגורות הבטיחות. הייתי בדרכי לניו יורק מישראל, חזרה מחגיגות בת המצווה של אחייניתי שנערכו בליבה של ארץ שסועה וכואבת.
פרשות תזריע ומצורע נקראות בשנים שאינן מעוברות כפרשה אחת ועוסקות ברובן במחלת הצרעת. על אף היותן פרשות העוסקות בטומאה וחולי נפתחת פרשת תזריע במצוות טהרה לאשה יולדת, אירוע של התחדשות ולידה. פתיחה מפתיעה ומעוררת מחשבה שאולי דווקא בליבו של החולי, הקושי והכאב יימצא גם המפתח להתחדשות.
הפחד והחשש להידבקות מביא להוצאתו של המצורע מתוך החברה. זאת למרות העובדה שלאורך הדורות הבינו אותה חכמי היהדות לא רק כמחלה גופנית אלא כעדות לפגם רוחני. להבנתם שבעה נגעים הביאו לצרעת; לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות רוח, גזל וצרות עין. אולי זו הסיבה שהתורה מציעה שתרופא ע״י הכהן הגדול, איש הרוח והמוסר ולא ע״י רופא.
הגמרא גם משיבה על השאלה האם הצער והצרה שמביאה המחלה הינן גם קריאה להתבוננות אישית וקולקטיבית ולהתגברות על פחד מכל סוג שהוא, שולחת אותנו לחפש משיח; ״והיכן הוא יושב? על פתח העיר. ומה סימנו? יושב בין עניים סובלי חֲלָאִים, כולם מתירים וקושרים בבת אחת, והוא מתיר אחת וקושר אחת. אומר; שמא אתבקש ולא אתעכב״.
המושיע על פי הגמרא, יתגלה במעשיו. בניגוד לאחרים סביבו, הוא יטפל כל פעם רק בפצע אחד מכל פצעיו על מנת להיות מוכן לרגע בו יתבקש לשוב ולהציל את עמו.
לעומתם, ואולי בהשראתם, מוצא ש״י עגנון בסיפורו ״שירה״ את הקול הקורא להתחדשות וטרנספורמציה לא במצורע עצמו אלא בפעמון התלוי על צווארו, מעיד ומתריע על האדם החולה. ״עצוב ואיום ממנה הוא הפעמון שמקיש ומזהיר את הבריות להרחיק מן המצורע. אמן גדול היה אותו צייר שראה בפעמון כאילו כל הנגעים באים ממנו״. עגנון כותב על הציור ״המאבק בין תענית לקרנבל״ שצויר על ידי הצייר הפלמי פטר ברויגל האב בשנת 1559. הציור מתאר עיר פלמית שוקקת ברגע שבין סיומם של ארבעים ימי הצום לפני חג הפסחא ותחילתו של קרנבל החג. ברויגל האב מתאר את חייה של העיר בחיוניות ובדייקנות רבה ואף מצייר בפירוט רב את המצורעים והחולים היושבים בשעריה. צליל הפעמון על פי עגנון אינו בשליטתנו ולפיכך קורא לנו לפעולה, מבקש אותנו להתגבר על הפחד ועל הדחייה, להתבונן סביבנו ולתוכנו על מנת להביא לשינוי מיוחל.
זהו אותו פעמון עליו כתב ג׳ון דאן, משורר ומלומד אנגלי בן המאה ה 16 במסתו ״הרהורים״, ושהיווה השראה לשם סיפרו של ארנסט המינגווי ״למי צלצלו הפעמונים״, אותו כתב על מלחמת האזרחים הספרדית; ״אולי האדם שהפעמון מצלצל בשבילו חולה כל כך שאינו מבין שהפעמון הוא עבורו. ואולי גם אני חושב שאני בריא יותר ממה שאני באמת, והסובבים אותי, שמכירים את מצבי טוב ממני, הם שהביאו לצלצול הפעמון – ואני כלל לא מודע לכך… לכן אל תשאל עבור מי מצלצל הפעמון; הוא מצלצל עבורך״.
אילו פעמוני העיר להם מקשיב יהודה עמיחי בשירו ״ירושלים״ בעצמה עיר במאבק תמידי בין תענית לחג; ״ובלב העיר העתיקה / דוחס הכל יחד, לא לדחק: / קריאות וצעקות והמולת מסחר / פעמוני כנסיות וקולות מואזין / כמו רבי חובל הפוקדים על הספינה / לטבוע בנועם״.
אילו הם הפעמונים עליהם חולמת ואליהם עורגת לאה גולדברג בהביטה לתוך שמי הלילה; ״הכוכבים יפים מאוד – פעמונים קטנים על צווארי רקיע״.
ואולי יותר מכל אילו פעמוני השעה, הקוראים לנו בצלילם החכם וליבם המדויק להפוך את הנגע שדבק בנו ובארצנו לעֹנֶג עליו חלמנו. קוראים לנו להעניק שוב לתינוק, אותו ילדנו וגידלנו במאמץ כה רב, תיקון גדול.
התקרבנו לנחיתה, משמאלי הביט עליי קו הרקיע של העיר, מאחוריה, הרחק באופק מזרח ירד דגל כחול לבן בצפירה לחצי התורן, משתוקק לפעמוני עצמאות.
שבת שלום.
