פרשת “ואתחנן”
לפני שנים במהלך טיול בהודו נקלעתי לאחד מאותם כפרים שהעברית מדוברת בה יותר מכל שפה מקומית ובתפריטי המסעדות הכתובים גם הם בשפת הקודש מככבות המנות: ארוחת בוקר ישראלית, שקשוקה כמו בבית ו”שלום למלכה” (שנשמע כמו ניגון לשבת אבל זהו השם העברי שניתן על ידי מחדשי השפה ממנאלי לקינוח ידוע מימי השלטון הבריטי) .
מבין שלל ההתנהגויות הישראליות המוכרות לנו הפריעה לי במיוחד תופעת ה”אדנות”. ישראלים רבים מתייחסים אל נותני השירות ההודים בצורה אשר אינה רואה אותם כבני אדם שווים המבצעים את עבודתם אלא כאל עבדים חסרי זהות עצמית וזכויות אשר כל מהות קיומם בעולמינו הוא לשרת את המטייל בכל גחמה שעולה על ראשו כאן ועכשיו. האם האדם שמדבר בניגון מתנשא ובאנגלית תוקפנית בלשון ציווי חשב לרגע שהאדם שלפניו הוא חלק מתרבות עתיקה, עם מנהגים ומסורות, האם חשב שהוא אבא לילדים או סטודנט סקרן, האם חשב על העייפות שלו בסוף יום עבודה ועל הסבלנות אין קץ שנדרשת לעבודה כזאת?
ההתבוננות בתופעה הזאת הציתה בראשי את הרעיון להקים את בית בינ”ה בהודו הנותן למטיילים בית לחגוג בו שבת וחג יהודי ישראלי ומאפשר להם להתנדב יחד עם הקהילה המקומית על מנת לתרום למקום בו הם מטיילים ולהכיר את האוכלוסייה המקומית ולעבוד איתה כתף אל כתף מתוך מקום צנוע של למידה והיכרות.
צילום:ירדן שמא לוי
מהו היחס הראוי בין האדם לבין מי שמשרת את צרכיו?
אנו קוראים את פרשת ואתחנן בעיצומם של ימי הקיץ הלוהטים של אוגוסט, כאשר רבים מאיתנו נמצאים בחופשה והמוני בני ובנות ישראל צובאים על דלפקי נתב”ג בדרכם לחו”ל. זהו זמן מצויין להיזכר מה התורה מלמדת אותנו על היחס הראוי בין האדם לבין מי שמשרת את צרכיו כרגע.
בפרשה אנו קוראים את עשרת הדברות כפי שאומר אותן משה בנאומו לפני שישאר על הר נבו לראות מרחוק ושקוף את משימת חייו באה אל קיצה כאשר העם נכנס לארץ בלעדיו.
זו הפעם השנייה שעשרת הדיברות עולות על הבמה המקראית. בפעם הקודמת היה זה בזמן מתן תורה, בספר שמות. הרבה נכתב ונאמר על ההבדלים בין נסח עשרת הדברות כפי שמופיע בספר שמות לבין הצורה שבא מופיע כאן בפרשתנו בנאום משה. אני לטובת המטיילים הישראלים בעולם ובארץ בוחר להתמקד השנה בהבדל המשמעותי באופן שבה מתוארת מצוות השבת.
צילום:ירדן שמא לוי
זכור את יום השבת לקדשו.
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ. …. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
בספר שמות הסיבה לשמור את השבת היא המעשה האלוהי, יש כאן דרישה לחקות את הפעולה של האל במעשה בראשית, להידמות לאל. האל שבת ביום השביעי ולכן גם אנו מצווים לעשות זאת כ”זכרון למעשה בראשית”
אך בפרשה שלנו, בנאומו של משה, יש הסבר אחר לחלוטין
ו”יוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:
“וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים”- השבת נובעת כלקח מחוויית העבדות. כלומר, אתה שנושא בתוכך את החוויה של היות עבד חסר זכויות המשועבד לרצונותיו של אחר צריך לדאוג לכך ששלילת חירות כזאת לא תשוב עוד ובוודאי שלא תעשה על ידך. ולכן כפי הסיבה שאתה מצווה לשבות מכל מלאכה היא “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך” התורה מצווה עלינו לשבות על מנת לוודא את זכות המנוחה של אילו שאיבדו את חירותם ותלויים במנוחת המעביד.
הבדל נוסף נמצא בפתח הדברים. בפרשת שמות אנחנו מצוווים לזכור את יום השבת – “זכור את יום השבת” ולעומת זאת בפרשה שלנו, בספר דברים נכתב – “שמור את יום השבת”. בשמות פעולת המנוחה מקיימת זיכרון למעשה בראשית, לדבר שקרה בעבר ועלי לזכרו אך אין לי חלק מעשי בו . ואילו כאן אני מצווה לשמור. שמירה היא פעולה אקטיבית שעלי לעשות כל שבוע , לשמור על כך שהעבדות לא תחזור ולהגן על זכויותיהם של המשועבדים.כל הקונה עבד כקונה אדון לעצמו – נאמר במסכת קידושין. והאמירה ממשיכה את הנובע מעשרת הדברות. חובה עלינו לשמור על חירותם של מי שלא יכולים לדאוג לעצמם.
לכן לכל המטיילים והמטיילות ששובתים עכשיו מכל מלאכתם בארץ ובעולם, בזמן שאתם פונים אל המלצר, הנהגת, המנקה או הדייל, זכרו כי עבדים הייתם בארץ מצרים. התייחסו אל אנשים אלה כאל בני אדם שווים לכם ופנו אליהם בהערכה ובכבוד!
שבת שלום !
כתב: ניר ברוידא, מנכ”ל בינ”ה.
