לספר ביציאת מצרים בלילות
פסח
עוד מעט נשב לשולחן הסדר ונשאל מה נשתנה. השאלה הזו מהדהדת בצורה חזקה במציאות הישראלית ובחיים של כל אחד ואחת מאיתנו. ונדמה שבכלל לא צריך לשאול. כולנו יודעים, עמוק בלב, כמה השתנה העולם שסביבנו, כמה השתנתה המציאות שלנו.
השנה אני לא מחפשת מה נשתנה. הגוף שלי יודע, הנפש הרגישה את השינויים. השנה אני מחפשת דווקא להיאחז במה שלא השתנה. במה שנשאר בדיוק אותו הדבר. המשפט שמופיע בהגדה רגע לפני מה נשתנה הוא משפט משעמם לכאורה, כזה שמקריאים מהר רק כדי להגיע לשיר שאחר כך. וכתוב בו ככה –
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר: “לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” (דברים טז ג). “יְמֵי חַיֶּיךָ” – הַיָּמִים, “כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” – הַלֵּילוֹת.
רבי אלעזר בן עזריה מספר לנו שהוא מעולם לא זכה לספר ביציאת מצרים בלילות. עצם האמירה נשמעת לנו מוזרה, הרי אנחנו מספרים ביציאת מצרים רק בלילה. בליל הסדר. השם של האירוע מכיל את המילה לילה בתוכו. וכולנו מיד מרגישים איך הסיפורים מתארכים כשהכוכבים נוצצים בשמים. בשעות היום, אף אחד לא מספר ביציאת מצרים. אם כן, מדוע אומר רבי אלעזר בן עזריה את המשפט המוזר הזה ומה כל כך משמעותי בדרשה של בן זומא?
כדי להבין את המשפט הזה צריך לדעת שליל הסדר לא תמיד היה קיים. עד שנחרב בית המקדש האופן שבו פסח נחגג היה שונה מאד וכלל את קורבן הפסח. לא ישבו סביב שולחן, לא אכלו חסה וחרוסת ובטח שלא הקריאו את ההגדה. ההגדה הזו נולדה רק אחרי חורבן בית המקדש.
הימים שאחרי החורבן היו ימים קשים, ארץ ישראל כמו שחכמינו הכירו אותה לא הייתה קיימת יותר. הם איבדו הרבה אנשים ונשים במלחמה האכזרית הזו. יישובים שלמים נחרבו. בתוך המציאות הזו, הקשה והכאוטית יושבים החכמים ושואלים את עצמם – איך בכלל אפשר לחגוג את פסח? איך בכלל אפשר לספר על חירות כשהחורבן נוכח בצורה חזקה כל כך במציאות שלנו.
את השאלה הזו, אנחנו, לצערנו, מכירים מקרוב. זו השנה השנייה שאנחנו אמורים לחגוג את חג החירות כשיש אנשים מבני עצמנו שעדיין נמצאים בשבי חמאס בעזה. כשיש כל כך הרבה משפחות שכולות ובתים חרבים. כל כך הרבה כאב. אז איך אפשר לדבר על חירות ועל הצלה ברגעים כאלה?
זה הרגע שבו אומר בן זומא את מילותיו ודורש מחדש את פסח. לא צריך לספר ביציאת מצרים רק ברגעים של יום ואור. ברגעים שבהם אנחנו רואים את המציאות בצורה בהירה והכל נראה טוב עד האופק. בן זומא מלמד אותנו שצריך לספר ביציאת מצרים גם בלילות, ואולי דווקא בלילות.
אפשר לקרוא את הלילה של בן זומא כלילה מטאפורי. כרגע חשוך שבו המציאות נראית לנו ללא מוצא. שהכל חשוך ואפל סביבנו. דווקא ברגע כזה אומר לנו בן זומא צריך לספר ביציאת מצרים. צריך להדליק את להבת החירות בתוכנו, להעז לחלום על מציאות מוארת, לדעת שאנחנו יכולים לפעול למען מציאות טובה יותר. שאנחנו יכולים לשנות.
יציאת מצרים בוערת בימים האלה כמו להבה בתוכנו, מעודדת אותנו שאפשר להשתחרר מהכבלים. לצאת מעבדות לחירות, לחצות יחד את ים סוף ולהגיע לארץ המובטחת. אפשר לצאת ממצרים.
בהגדת פסח של מטה משפחות החטופים מופיעות מילים מיוחדות שכתבה נעמה לוי. אישה שיצאה ממצרים, מעבדות לחירות, בשנה הזו ממש. והיא מספרת – “מה שנתן לי את התקווה בשבי זו המחשבה שאולי יום אחד אני אצא משם ואחזור הביתה. כשהיה לי קשה ונמאס בשבי, אמרתי לעצמי שנכון שלנעמה של עכשיו נמאס, אבל אני חייבת לחשוב על נעמה העתידית ועל כך שאם אני לא אוותר נעמה העתידית כל כך תשמח ותודה לנעמה של עכשיו שלא ויתרה”.
נעמה לוי ובן זומא, מלמדים אותנו לא להישאב למציאות החשוכה, אלא להעז ולחשוב קדימה, על עצמנו העתידיים, על מדינת ישראל העתידית, על רגעים של עולם מואר ולא של עולם חשוך. ולכן, גם השנה, נשב לשולחן הספר ונספר ביציאת מצרים. ונאמין, שאפשר לפעול במציאות ולדאוג שהיא תהיה טובה יותר ושעד שנה הבאה נהיה כולנו בני ובנות חורין.
שבת שלום וחג שמח.
