לעשות מקום למקלל – על כאב, שייכות והתרסה – פרשת אמר || נדב כהן
בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

לעשות מקום למקלל – על כאב, שייכות והתרסה – פרשת אמר || נדב כהן

לעשות מקום למקלל – על כאב, שייכות והתרסה

פרשת אמר

למי מאתנו לא יוצא לקלל מדי פעם – כשמישהו עוקף אותנו בכביש, כשקבוצת הספורט האהובה עלינו מפסידה, או סתם בינינו לבין עצמנו? בחברה הישראלית כיום הקללות גם הפכו להיות עניין רווח בשדה הפוליטי המתוח שלנו – קריאות כמו “שמאלן מסריח”, “ימני פשיסט”, “בוגד”, “אוכל מוות”, “משת”פ”, “פנאט עיוור” וכדומה לצערנו מככבות היום ברשתות החברתיות שלנו.

אך לא רק בימינו אנשים מקללים – כבר במקרא אנחנו פוגשים בסיפור טעון של קללה שמטלטלת את הקהל ומציפה שאלות של שייכות, גבול והיכולת לפגוש את השונה מאתנו. מדובר בסיפור האיש המקלל, סיפור שרב בו הנסתר על הנגלה החותם את פרשתנו, פרשת אמור:

“וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה”.

הפרשה מספרת לנו כאן על מריבה במחנה בין שני אנשים – אחד ממוצא מורכב, עברי ומצרי, והשני עברי “מלא”, ושהמריבה הסתיימה בכך שהעברי-למחצה קילל את שם השם. הפרשה אינה מספרת לנו על מה רבו השניים, אך המדרש (ויקרא רבה פרק ל”ב) מנסה להשלים את החלל החסר בתמונה. המדרש מסביר כי הכעס שהביא את האיש לקלל את השם הוא בשל העובדה שהודר מן המחנה, שלא נמצא לו מקום. כשבא להציב את אוהלו בקרב מחנה שבט דן, שבטה של אמו, גירשוהו בני השבט משם בטענה כי רק מי שאביו משבט דן יכול להימנות על המחנה שלהם. הם הצדיקו את טענתם בעזרת החוק המקראי הקובע כי “איש על דגלו לבית אבותם” – כלומר השייכות השבטית עוברת דרך האב. אך מה יעשה מי שאביו אינו שייך לשום שבט, שאביו בכלל מצרי?

העניין עבר להכרעתו של משה רבינו, אשר בהתאם לחוק השבטי הכריע לחובתו של האיש. בסיומו של הדיון האיש הכועס והמתוסכל הלך וקילל את שם השם שבשמו הופלה לרעה. ונשאלת השאלה: האם הסיפור היה עשוי להסתיים אחרת? ככלות הכל מבחינה משפטית הצדק היה עם בני השבט ולא עם האיש, ומה ניתן היה לעשות אחרת?

בהמשך הולך המדרש ומעמיק את הדרמה הסיפורית. המדרש מספר (במידה רבה של חופש פרשני) שאותו האיש ממזר היה, שאביו המצרי בגד עם אמו העברייה שהייתה נשואה ומאותה בגידה נולד הילד הזה, מקלל השם לעתיד. אפשר ממש לדמיין כאן את הקורא התמים סופק כף אל כף בסיפוק ומכריז לעצמו בקול: “אה, עכשיו הכל ברור! הבנאדם היה ממזר, המוצא המפוקפק שלו מסביר את הכל!”

אך כאן המדרש מפתיע אותנו עם טוויסט בעלילה. הוא מתייחס לפסוק בספר קהלת העוסק ב”דמעת העשוקים שאין להם מנחם” ושואל: מי הם אותם העשוקים? על כך משיב חכם בשם דניאל החייט ואומר: העשוקים הללו אינם אלא הממזרים: “וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים – אֲבוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרוֹת, וְאֵלּוּ הָעֲלוּבִים מָה אִכְפַּת לָהֶם?!” – כלומר, במה חטא הילד הממזר, שהוריו נישאו זה לזה באיסור, עד שמרחיקים אותו, את הילד, מלבוא בקהל?! ודניאל החייט, החכם החתרני האנונימי הזה, מוסיף ואומר: “מִיַּד עשְׁקֵיהֶם כֹּחַ – מִיַּד סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל…”. רוצה לומר, מיהו האשם בדמעת אותם עשוקים לטענת הדרשן? מיהו ה’עושק’ שלהם? אין הם אלא חכמי הסנהדרין, המרחיקים את הממזר מן הקהילה בשל הוראת התורה!

והמדרש מסיים ואומר ביחס לממזרים שהורחקו מן החברה: “וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי לְנַחֲמָן […] לֶעָתִיד לָבוֹא”. זו אולי השורה הרדיקלית ביותר במדרש: אלוהים בכבודו ובעצמו כביכול חותר תחת תורתו שלו ועתיד להכשירם לבוא בקהל, את אותם ילדים שלא עשו כל רע והורחקו מן החברה בשל נסיבות לידתם.

הבחירה של המדרש לזהות את האיש המקלל כממזר ואז לעורר אותנו למחשבה ביקורתית על הרחקת הממזרים אינה סתמית. בכך המדרש שולח אותנו לתהות: מדוע האיש בחר דווקא בקללה כדרך לביטוי? האם יתכן שהדבר קשור בתסכול שבהרחקה מן החברה, בחוויה שקולו אינו נשמע על ידי החברה? בכך המדרש כמו שולח אותנו לדמיין סוף אחר לסיפור האיש המקלל: אולי אם במקום להיצמד אל החוק המשפטי היבש עם ישראל היה מוצא דרך לשלב את הזר בתוכו, הוא לא היה נאלץ לפרוק את מצוקתו בזעזוע החברה על-ידי קללת השם?

ובחזרה אלינו: אולי אם נצליח להקשיב אחד לשני באמת, למילים וגם לכאב שמסתתר מתחתיהן, השיח הציבורי שלנו יוכל להפוך מזירת קללות ועלבונות הדדיים למרחב של מפגש אנושי אמיתי.

 

שבת שלום. 

כתב: נדב כהן, רכז פעילות צוותי חינוך באגף החינוך של בינ”ה.

מאמרים נוספים: