תרבות הלימוד של תורה לשמה הייתה חלק מתרבותנו כיהודים החל בתקופת המשנה. המהפכה הציונית במאבקה ליצור ״יהודי חדש״ ו״אדם חדש״ הפנתה עורף לתלמוד התורה המסורתי. עולם הישיבות של מזרח אירופה ודמות האברך הלמדן מן העיירה נדחו בפני מודל החלוץ העמל, החקלאי שומר הגבולות. דמות הצבר העברי המיתולוגי היא שלילה של דמות הלמדן היידישאי, הפסיבי, שמתפרנס מכספי הגביר ועוסק בהוויות אביי ורבא. ויש לזכור שאנשי העליות הראשונות, למרות הפניית העורף האידיאולוגית לתרבות תלמוד התורה המסורתי, היו בעצמם חניכי העולם הישיבתי. רבים מהם היו למדנים בני למדנים שידעו פרק משנה ודף גמרא.
הדור שגדל והתחנך בארץ נותק ממקורותיו. הקשר החי אל התורה שבעל-פה פסק כמעט לחלוטין בציבור הציוני הכללי. על עניין זה עמד כבר בשנות הארבעים מורנו ברל כצנלסון. זכור משפטו ״רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגדל לנו דור של עמי ארצות״.
לאחר קום המדינה החריפה הבעיה, עם התחדשות הלימוד על פי מודל הישיבה החרדית במדינת ישראל, ומאוחר יותר עם עלייתן של ישיבות ״גוש אמונים״ למרכז העשייה הלאומית בארץ. הציבור החילוני בארץ נרתע ומסתייג, ועל פי רוב מגנה את הלימוד בישיבה המסורתית. הלימוד בישיבה נתפש כעיסוק גלותי וטפילי (בכפוף לדימוי של ישיבות חרדים הסוחטות כסף מן המדינה ואברכיהן לא משרתים בצבא). המתח הפוליטי בין דתיים וחילונים במדינה יוצר חלוקה ברורה בין הלומדים בישיבה ובין הלומדים באוניברסיטה. כל ״חריגה מהקווים״ מזוהה כאיום. צעיר או צעירה חילונים העוסקים באופן רציני בלימוד במקורות ישראל שלא במסגרת תכליתית – תעודת בגרות, סמינר למורים או אקדמיה – מאיימים על סביבתם ו״מסומנים״ כמועמדים לחזרה בתשובה. מצב מתוח כזה מחייב אותנו לבירור רציני כיצד ניתן לבטל את המצב הדיכוטומי המתואר כאן, ולבחון ברצינות מיזם שישקם את הלימוד של תורה לשמה בקרב הציבור הישראלי הכללי.
עלינו להבחין בין שני סוגים עיקריים של מוסדות להשכלה גבוהה: הישיבה המסורתית והאוניברסיטה. מוסדות אלה נוהגים במתודה לימודית שונה, מייצרים בוגרים שונים ומכוונים לתכליות מנוגדות. בישיבה המסורתית נהוגה שיטת לימוד המתייחסת אל הטקסט המסורתי ב״כוליותו” ומקבלת את הכתוב בו כמקור סמכות1. הלימוד הישיבתי מיוסד על חיפוש הרמוניה ותואם, בירור הפסק ההלכתי וחיוב המסר החינוכי-אמוני העולה מן הכתובים. סתירות בעיות וקשיים אחרים יישארו במעמד “צריך עיון״. הלומד מחויב לצו המסורת, שהוא בירור העניין ההלכתי הנדון וחיזוק המסר האמוני. זוהי מטרת הלימוד וזוהי המחויבות הנתונה מראש של התלמיד הדתי בגישתו לטקסט המסורתי, אשר מחבר אותו אל אורח חיים מצוותי2.
באוניברסיטאות, לעומת זאת, ״יפורק״ הטקסט המסורתי למרכיביו: לשון עברית, היסטוריה, ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה וכן הלאה. התלמיד ייפגש עם המקור כשהוא ״עירום״ מהקשריו הרב-תחומיים. הלימוד הוא ניטרלי, מנותק מאורח החיים וחף מקשר מעשי לחיי היומיום או לקהילתו של הסטודנט. חוויית הלימוד היא של ניתוח ופירוק. התלמיד אינו חווה את הטקסט ב״כוליותו״, על עולם האסוציאציות והרמזים שבקונטקסט העשיר של תרבותו. המתודה האקדמית דורשת מן החוקר ריחוק וניכור מן הטקסט. העיסוק הוא בעובדות, בראיות ובמסקנות. אסור שיהיו לאמונתו של החוקר, להשקפותיו ולאורח חייו השפעות כלשהן על תוצאות מחקרו.
הלימוד המסורתי בישיבה הוא דוגמטי ומונוליטי3. לא בכדי מרדו אבותינו ביהדות ההלכה, המנתקת עצמה מהמודרנה ומהוויות העולם הזה. האוניברסיטה, לעומת זאת, מאופיינת במחקר מדעי קר ומנוכר. אין בה מקום לזיקות ערכיות ולא מתקיים בה דו-שיח בין-דורי.
אנו מבקשים דרך שלישית. מצורת הלימוד המסורתית נאמץ את התפישה המגישה את הטקסט על כוליותו ומלאותו ומבקשת להפגיש אדם על ערכיו ואורח חייו עם מקורותיו. לא נתייחס אל הטקסט כאל מקור סמכות, נקבל אותו כמקור השראה. מן האקדמיה נאמץ את הגישה הביקורתית. נציע מהלך לימודי עמוק ורחב המפרק את הטקסט למרכיביו בכלים החדשניים ביותר של לימודי התרבות. כך נלמד את הקשרי יצירתו או צמיחתו, נעמוד על ההיבטים הפילוסופיים, החברתיים, ההתנהגותיים והספרותיים שלו. אך נעשה זאת על מנת להרכיבו מחדש. לא נשאיר את הטקסט עירום על שולחן הניתוחים המדעי. נרכיבו מחדש תוך כדי בחינת משמעותו הערכית, הסמלית והחינוכית. נברר עם עצמנו כפרטים וכקהילה מה מקומו כאן ועכשיו.
כקהילה ישראלית המקיימת אורח חיים יהודי בארץ-ישראל, נקים מוסד לימודי שיהפוך את העיסוק במקורות המסורתיים לסדן להמשך יצירת השפה התרבותית העברית בישראל של המאה ה-21. נשקם את הקשר החי הזורם של חיינו עם עולם המקורות של תרבותנו העתיקה. נחתור לתלמוד תורה לשמה, ותלמוד שמביא לידי מעשה.
“אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הם: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולוית המת , ועיון תפילה, הבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם”
משנה, מסכת פיאה א, א
ראו שניאור עינם בינ“ה – גישה יוצרת לתרבות יהודית, הוצאה עצמית, סמינר אפעל, 1995.
חיים נבון, ״הלימוד הישיבתי ומחקר הלימוד האקדמי”, אקדמות, בית מורשה, ח׳, (כסלו תש״ס).
גרשון דוד כהן, משא בפתיחת שנת הלימודים תשל״ח, בית המדרש לרבנים באמריקה (Jewish Theological Seminary).
