ההתגוששויות הנוכחיות המלהיטות את השיח הציבורי, החל מדמותו של הצבא ועד לאופיו של המרחב הציבורי בשבתות וחגים, אינן חדשות במהותן אלא מהוות רק ביטוי אקטואלי לשיח המתקיים משחר ימיה של הציונות, בדבר הנתיב הראוי לכינונה של חברה יהודית ריבונית בארץ ישראל. למרות שוויכוחים ודיונים על אופייה של החברה הם סימן לפעלתנות וחיות אזרחית, השיח הציבורי המתקיים לאחרונה מתמקד בשלילה מוחלטת הן של הדעות והן של אומריהן, ובהטחת האשמות שרק מניידות את עצמן מנושא לנושא. כך באופן אירוני, בעידן המקדש את חופש המידע ואת ריבוי הקולות, אנו נעים מריבוי קולות לצמצום והקצנה המתודלקת בטוקבקים מתלהמים.
כיצד יוצרים חברה של ריבוי דעות?
ההליכה בנתיב הקיים אינה מנבאת טובות, אולם השיח הציבורי הסובב אותנו איננו גזרה משמים אלא הוא מעוצב על ידנו ועל כן ביכולתנו לשנותו. חגיגות שנת ה-70 למדינה והכניסה לעשור השמיני נושאות עימן הזמנות לחישוב מסלול מחדש.
כצעד ראשון יש לעשות הפרדה בין חלומות אוטופיים לבין מציאות החיים שלנו ביום יום. לכל קבוצה יש את החלום האוטופי שלה, אלו רוצים בית מקדש ומדינת הלכה, אלו רוצים מדינת כל אזרחיה ואלו בכלל חפצים בסטטוס קוו. במציאות הקיימת כל ניסיון לכפות את מימושם של החלומות הללו יוביל לשפיכות דמים ולהתפרקותה של החברה ועל כן במקום להמשיך ולדון באוטופיות שמעבר לרקיע אלינו לדבר על סוגיות קונקרטיות המעסיקות אותנו.
הצעד השני, לשנות את נקודת המוצא ממנה אנו יוצאים לשיח, בכך שנעבור משיח השואף להכרעה ולכינונה של אמת אחת ומוחלטת שאין בילתה, לשיח הרואה בריבוי דעות המתקיימות זו לצד זו נכס. השיבה לערך היהודי של “אלו ואלו דברי אלוהים חיים”, מאפשרת לנו להכיר בכך שכל עוד המוטיבציה היא לכונן חברה בה מרבית החברים יחושו תורמים ונתרמים, יש מקום למגוון דעות שהמתח ביניהן מפרה ומעורר ולא בהכרח מוביל להתנגשות המצריכה הכרעה חד משמעית.
לאחר השינוי בנקודת המוצא הגיע הזמן לעבור לפעולה ממשית באמצעות קידומם של מפגשי היכרות בלתי אמצעים עם השבטים האחרים המרכיבים את החברה הישראלית. לא עוד היכרות המתבססת על תיווכם של אנשי תקשורת, פוליטיקאים ויחצ”נים אלא מפגש בינ-אישי המבוסס על כנות ורצון להכיר את הזולת על מצוקותיו, כמיהותיו ואתגריו. הפיכתה של תחושת הניכור למוכרות תאפשר לנו להכיר את הסובב אותנו, לחוש כלפיו אמפתיה ולאחר מכן להוביל אותנו לפעולות משותפות. בנקודה זו לא צריך לחכות להקמתן של תנועות אזרחיות רחבות, אלא צריך להתחיל את המהלך בזירה המוכרת בשכונה, במקומות העבודה ובמרכזים הקהילתיים.
מפגש אמיתי עם האחר הוא המפתח
לשמחתי הרבה לא צריך לכונן את השינוי מאפס, התהליך כבר מתקיים כל שצריך הוא להצטרף ולהנכיח אותו בזירה הציבורית. ארגונים כמו “לחיות יחד”, התארגנויות של מפגשי תושבים כפי שמתקיימים בבית שמש, המכינה הנודדת והסיורים החברתיים של בינ”ה – מהווים ביטויים שונים לכמיהה למפגש שאינו מסתפק בחיזוקן של דעות קדומות, שאינו מעוניין בהכרעות בנוק-אאוט אלא ביצירה משותפת הרואה ערך בריבוי. כל שעלינו לעשות הוא להפנות את המאמצים מהתנגשות מתלהמת ברשתות החברתיות לפעולות ממשיות במרחבים היום יומיים בהם אנו חיים.
בואו ניקח את הכניסה לעשור השמיני של מדינת ישראל כהזדמנות למעבר משיח המבוסס על כוח, חקיקה ופסקי בית משפט לשיח המחפש את המשותף, ורואה בחברה האזרחית ובקשרים שבין אנשים וקבוצות את המפתח ליצירתו של מארג חיים מכיל ומכבד.
חג שמח!
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.
