בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

מבט ראי וחלון | גישה פרשנית חדשה ליצירת בית מדרש קיומי

במשך שנים רבות דרך הכניסה לפרדס החכמה היהודי הייתה בארבע אותיותיו: פשט. דרש. רמז וסוד. הבאים בשערי הפרדס למדו תחילה את פשט הכתובים, אחר כך חיפשו בו רמזים, הוסיפו ודרשו מדרשים על הטקסט המקודש ולבסוף, אם היו מספיק בקיאים, יכלו להיכנס גם לתורת הסוד ולגלות את צפונותיו[1]. ואנחנו, שזכינו ונכנסנו בשערי הפרדס מבקשים לבוא ולפתוח את שעריו לאחרים ורוצים להציע דרך לימוד חדשה, הנשענת על הפרדס המסורתי ויונקת ממנו אך מתאימה עצמה ללומדים ולומדות בימנו ומתחדשת יחד עם ההתחדשות התרבותית הישראלית.

במאמר שלהלן נרצה לתאר שיטת לימוד חדשה שמציעה נקודת מפגש אישית וייחודית עם הטקסט. דרך הלימוד המוצעת להלן כוללת שלושה שלבים ובסופו של דבר, מטרתם לייצר לימוד משמעותי, נוגע ואישי. כזה שקשור לחיים ונובע מהם. לימוד שלא יותיר את הלומד והלומדת אדישים אלא ישתלב במהלך חייהם ויהפוך לחלק ממנו. מתוך התפיסה הזו התפתחה פדגוגיה חדשנית שאנו קוראים לה "פדגוגיה של מפגש". זו פדגוגיה השמה במרכז את נקודות המפגש המתהוות בחלל החדר בזמן הלימוד. ומבקשת לברר לעומק את ההשפעה ההדדית שיש לחיים על הטקסט ולטקסט על החיים.

את שלבי הלימוד אנו בוחרים ללמוד מתוך שירה של לאה גולדברג "סליחות". לאה גולדברג נולדה ב1911 בגרמניה ונפטרה בישראל בשנת 1970. היא בעצמה חוותה את המתח שבין מסורת לחידוש והיא אחת המשוררות והסופרות המהוות עמוד תווך בתרבות העברית המתחדשת. לעומת משוררים אחרים בני זמנה, היא אף פעם לא ויתרה על המקום ממנו באה. בכתיבתה מתואר המתח הזה שבין הרצון להישען על מקורות העבר לבין ההתחדשות המפעמת בקרבה[2]. ולכן דווקא מתוך שירתה אנו בוחרים לבסס מתודת לימוד חדשה. השואבת מן העבר אך גם רואה את ההווה ומכוונת אל העתיד. על שירה סליחות אמר המלחין עודד לרר "חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שאין לדתיים בלעדיות על המילה 'סליחות', שגם חילונים יכולים להשתמש בה" בשירה סליחות היא מעניקה משמעות חדשה למושג הסליחות היהודי, ובפתח השיר היא כותבת כך: "באת אלי את עיני לפקוח, וגופך לי מבט וחלון וראי"[3].

במאמר זה נתייחס לגוף הטקסט שעליו אנו מתבוננים וממנו אנו למדים ככזה שבא את עינינו לפקוח. ואנחנו מבקשים ללמוד אותו בשלושה שלבים הלקוחים ממילות השיר: מבט, ראי וחלון. כל שלב מסמל ערך, לכל שלב יש חשיבות. בשלב המבט נעמיק בהבנת הטקסט כפשוטו. בשלב הראי נציץ אל נפשנו פנימה ובשלב החלון נרצה להתחבר אל החיים שמחוץ לבית המדרש, אל חיי היום יום והמעשה.

כבר העובדה ששמות השלבים לקוחים מתוך שיר שכתבה אישה, מודרנית, ציונית ופורצת דרך הנם אמירה. אמירה שמניחה במרכז הדיון כי היחס שלנו למקורות יהודיים לאורך התקופות הינו יחס של שוויון ערך. זוהי אמירה על היחס שלנו לתרבות שלנו ולמקורותינו היהודיים ככזו שלא נחתמה ונסגרה אלא ממשיכה להיכתב מידי יום על ידי יוצרות ויוצרים עכשוויים. וזו אמירה על דרכנו הפרשנית המבקשת לגלות בתוך הטקסט הקדום ערכים ורעיונות הרלוונטיים גם כיום. רעיונות שיכולים להעניק לנו השראה ולאפשר מתוכם המשכיות של המסורת היהודית לצד יצירה מתחדשת ועכשווית. להלן נפרט את השלבים בזה אחר זה ואת היסודות שמתוכם הם יונקים.

מבט:

בשלב הראשון, שלב המבט, אנחנו מתבוננים על הטקסט במבט חיצוני. אנחנו זרים לו והוא זר לנו. אנחנו רוצים ללמוד אותו כפי שהוא, עומד בפני עצמו. להתבונן על התקופה שבה הוא נכתב, על הדמויות המופיעות בו, על המסר שהוא מנסה למסור לזמנו. שלב זה דומה לשלב הפשט בדרך הלימוד המסורתית. זהו שלב הכרחי שאי אפשר בלעדיו ועלינו לתת לו מקום. ללמוד את הטקסט כפי שהוא. כמה שיותר נקי. כמה שיותר בהיר. בלי פרשנויות אישיות שמתערבבות בתוכו. להבין אותו. בשלב הזה נבדוק מה הדמויות אומרות זו לזו. נעמיק בתקופה שבה נכתב הטקסט. נבין את הרעיון שהטקסט מנסה להעביר לנו. נתמקד בו. אחרי שהבנו את העלילה ואת הסיפור ודנו בו באופן המתאים לימיו נוכל להתקדם אל השלב הבא: שלב הראי.

ראי:

בשלב הזה אנו מתבוננים על הטקסט כפי שמביטים במראה. אנו בוחנים איפה הטקסט הזה מהדהד מחשבות ורגשות אישיים שלנו, היכן אנחנו מזדהים עם הטקסט, מה אנו פוגשים בו שקשור לחוויות חיינו ולתפיסותינו הערכיות. אנחנו פוגשים את הטקסט. משוחחים אתו ועם הדמויות, בודקים היכן מתעוררת בנו התנגדות והיכן אנחנו מתחברים אליו ולמתרחש בו. בשלב הזה הלומדים והטקסט נפגשים לריקוד מיוחד. אנו אוחזים זה בזה ומסתחררים בחלל החדר. זה השלב שבו אנחנו מתחברים אל הדורות שקדמו לי, מדברים עם חכמים וחכמות מהדורות הקודמים, הופכים לשייכים בתוך הסיפור היהודי רב העצמה והשנים. אנחנו חלק ממנו. שלב החיבור הרגשי הוא כל כך חשוב כדי שהתורה תהפוך לתורת חיים ולא למרוחקת ומנוכרת. כדי שהלומד או הלומדת יוכלו להרגיש שהם חלק מהסיפור.

שלב הראי הוא שלב שכל הפרשנים לאורך הדורות עברו בו. הם התבוננו על הטקסט מתוך תפיסת עולמם, מתוך החברה שבה הם חיו, מתוך מציאות היום יום. הם לא השאירו את הטקסט רחוק מהם אלא הכניסו אותו לנבכי נפשם וראו אותו דרך נקודת מבטם האישית.

א.ד. גורדון מדבר על התנ"ך והחיבור אליו וכותב: "הן בשבילנו גדול ערך התנ"ך לא כל כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר, במה שאנחנו או הדורות הבאים אחרינו עתידים לאמור מתוכו, ורק מתוכו – מתוך אותו התנ"ך, הגנוז בנשמתנו בעומק כל כך גדול, עד כי מתוך נטל המשא של כל מה שיקבלנו מאחרים, הלוחץ עליו, אין אנחנו בעצמנו רואים אותו תמיד. על כן אין אנחנו מבינים עתה את התנ"ך הגלוי. חושבים אנחנו, כי בגַלוֹתנו רעיונות חדשים בתנ"ך, הרי אנחנו מפרשים אותו. אבל על פי האמת הדבר הוא להפך: התנ"ך הגלוי הוא פירוש לתנ"ך הנעלם שבתוך נשמתנו. לולא הפירוש הזה, הקצר אמנם, אבל בכל זאת, או דווקא משום זאת, המספיק, לא היינו יודעים כלום מאוצרותינו הגנוזים"[4].

האוצרות הגנוזים הם בתוכנו. התנ"ך או הטקסט הכתוב שבו אנו קוראים הוא הרובד הגלוי. אבל התנ"ך הנסתר נמצא בנשמתנו פנימה ורק קריאה בטקסט התרבותי הקדום שלנו יכולה לחולל את הנס הזה שבו האוצרות הגנוזים מתגלים. א.ד. גורדון אינו מתכחש למסורות שעברו בירושת הדורות. הן חשובות מאד והן חלק משלב המבט. הן קרקע הצמיחה של התרבות. אך הטקסט מהווה גם משטח המראה, קרקע שממנה אפשר וגם צריך לנסוק לשמים ולהגיע לגבהים חדשים.

בספר סופר וסיפור[5] מביא ש"י עגנון ציטוט מתוך תנא דבי אליהו. הוא טוען שהתורה עצמה זקוקה לפרשנויות השונות. בכל אחד ואחת מאתנו יש ניצוץ אלוהי. והוא היחיד שיכול לחדש חידוש מסוים בתורה. "זה יחדש דבר פלוני וזה דבר פלוני ודווקא על ידו ולא על ידי איש אחר כי זהו ניצוץ נשמתו". לטענתו יש לנו מחויבות לפרש את התורה, לתרום לה את הניצוץ הייחודי שלנו. התורה לא שלמה בלי שכל אחד וכל אחת יעניקו את הפרשנות שלהם. פרשנות שרק אותה לומדת או אותו לומד יכולים להעניק. הטקסט זקוק לפרשנויות הללו כדי להיות שלם. הוא זקוק לפרשנות האישית והספציפית הנובעת מליבו של האדם בשעה שהוא נפגש עם הטקסט. הוא זקוק למראות הניבטות אליו מתוך המשתתפים.

השלב של המראה הוא קריטי. רק באמצעותו, אנחנו יכולים לרדת יחד כקבוצה אל עומקו של הטקסט. כל אחד יכול לחשוף בו רובד אחר. אנחנו זקוקים לכל המראות בכדי להבין את הטקסט לעמקו.

בשלב הראי אנחנו מתבוננים על הטקסט מתוך חוויות החיים שלנו, מתוך המציאות בה אנחנו חיים, מתוך תפיסת עולמנו. אנחנו מתבוננים בו. מתחברים אליו ואל הסיפור הגדול שהוא מסמל. אבל אנחנו לא מסתפקים בטקסט מקובע שאינו חי ומתגמש. דרך נקודת מבטנו אנחנו מעניקים לו משמעות מחודשת.

שלב זה מתכתב עם שלב הרמז המסורתי. שלב הרמז משאיר את האנרגיה בחדר ברובד השכלי בלבד. אנו מחפשים עוד רבדים עוד היקשים מתוך המקורות המתכתבים עם המקור הנלמד. ומשאיר אותנו סגורים בתוך המסגרת של ארון הספרים היהודי, בעוד הראי מאפשר להביא פנימה את עולמם הפנימי והמגוון של הלומדות והלומדים. הראי מייצר אנרגיה אחרת בחדר- אנרגיה אישית. אנרגיה של חיבור ומפגש בין הטקסט ללומד ובין כל לומד ללומדים האחרים בקבוצה. הראי הוא ייחודי אף בכך שהוא יכול להיות שונה אצל כל לומד ובכל תקופה. הוא לא נשאר קבוע. כמספר הלומדים כך מספר המראות בחדר. הראי מאפשר לרעיונות שונים ומגוונים לצוף מתוך הטקסט.

כשמסיימים ללמוד מסכת תלמודית ישנו טקס מיוחד הנקרא 'סיום מסכת'. בטקסט שמקריאים בתחילת הטקס יש משפט שמתאר את תהליך הלימוד "הדרן עליך מסכת והדרך עלן, דעתן עלייך ןדעתך עלן, לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן" – "חזרנו עלייך מסכת וחזרת עלינו. דעתנו עלייך ודעתך עלינו. לא נשכח אותך ולא תשכחי אותנו". היחס בין הלומד לטקסט הוא יחס הדדי. אנחנו למדנו את המסכת אבל במובן מסוים גם היא למדה אותנו. אנחנו השתנינו בעקבות הקריאה בטקסט ולכן לא נשכח אותו אבל גם הטקסט השתנה בעקבות הקריאה שלנו וגם הוא, הטקסט לא ישכח אותנו. זהו הריקוד המיוחד המתקיים בין הלומד לבין הטקסט בו שניהם משנים אחד את השני[6]. הנחה זו היא ההנחה הבסיסית ללימוד: כדי שהוא יהווה נקודה משמעותית בחייו של האדם ושל הטקסט וכדי שהתורה תהיה תורה של חיים ולא של מוות. של התחדשות ושינוי ולא של קיבעון והסתגרות. אנחנו מבקשים ומבקשות ללמוד את הטקסטים התרבותיים שלנו מתוך נקודה של מפגש. מתוך מבט עכשווי, חי ופועם. ולהעניק להם משמעות מחודשת לטובת העתיד.

חלון:

בשלב השלישי והאחרון, שלב החלון, אנחנו מבקשים לחבר בין מה שהתרחש בבית המדרש ובכיתה בזמן הלימוד לחיי המעשה. חז"ל כבר התלבטו בשאלה מה חשוב יותר: ללמוד או לעשות והגיעו אל המסקנה ש'גדול תלמוד המביא לידי מעשה'[7]. בסופו של הלימוד אנחנו רוצים לקבל מן הטקסט השראה אל היום יום שלנו ולייצר שביל המחבר את הטקסט אל ההווה העכשווי.

בתשעה באב שנת תרנ"ד 1893 ביאליק, שהיה בן עשרים, רק שנתיים אחרי שעזב את הישיבה,  כתב שיר שנקרא 'על סף בית המדרש'. בשיר הזה הוא מבכה את חורבנו של בית המדרש, את  בית המדרש שהפך ללא רלוונטי, שקפא, שהמילים בו העלו אבק ולא נותרו רעננות וחיות גם בתקופתו. בסופו של השיר הוא אומר כי יבנה את בית המדרש הזה מחדש אבל בעת הריפוי והבנייה המחודשת הוא ירחיב את יריעות בית המדרש, שיהיה בו מקום ליותר רעיונות ודעות. אחר כך הוא יקרע בו את חלונותיו, את החלון אל העולם. "וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס – אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי"[8]. לימוד שנשאר בין כתלי בית המדרש ואינו מחובר למציאות הוא כזה שמתנוון, שהופך ללא רלוונטי. אנו מבקשים כי מתוך הלימוד יפתחו חלונות רבים אל העולם. חלונות שיכולים להפוך לפעולה ממשית במציאות. בין אם מדובר בפעולה קטנה, אישית ויומיומית ובין אם מדובר בפעולה שהיא תיקון חברתי ממש.

שלב זה מקביל לשני השלבים האחרונים של הלימוד המסורתי: דרש וסוד. שלב הדרש הינו שלב בו אנו דורשים מתוך הטקסט משמעות מחודשת המתאימה לתקופתנו. שלב הסוד הוא זה שבו אנו נכנסים לסוד הקבלי והוא שלב שלא פתוח לכולם, הוא סגור ומסוגר. יודעי דבר בלבד רשאים להשלים את התהליך כולו. בלימוד שלנו אין סוד. ואנו לא רוצים להשאיר עולמות שלא ניתן להיכנס אליהם. כל לומד ולומדת מבחינתנו רשאים להיכנס פנימה ולהעמיק ככל רצונם. במקום סוד שהוא סגור וחתום אנו מציעים חלון. חלון דו כיווני שמצד אחד פותח פתח מן הטקסט אל העולם ומן הצד השני פותח פתח מתוך העולם אל הטקסט. חלון שמאפשר מגע בין העבר להווה ולעתיד.

בתחילת מסכת ברכות מופיעה האגדה הראשונה בתלמוד הבבלי. באגדה מתואר ר' יוסי שמהלך בדרך ונכנס לחורבה מחורבות ירושלים כדי להתפלל. אליהו הנביא בכבודו ובעצמו מגיע כדי לשמור עליו שלא יאונה לו כל רע בחורבה ולאחר התפילה מלמד אותו שעדיף היה לו להתפלל בדרך. אחר כך הוא מוסיף שאת בת הקול שכל כך התאמץ לשמוע בחורבה הוא יכול לשמוע כל יום כאשר יתפלל בבית הכנסת בציבור. אנחנו רוצים להתחבר לסיפור הזה כדי ללמוד ממנו שני דברים. האחד, בת הקול מופיעה באופן תדיר בציבור, במעגל, בתוך ההוויה הקבוצתית. פעם מדובר היה על מניין גברי שייצר את חבורת בית הכנסת. היום ניתן לדבר על מעגל בית מדרשי שוויוני שמייצר את החבורה הלומדת יחד ומתוכה עולים קולות של חידוש ושל התרוממות הרוח.

הדבר השני שאנחנו לומדים מהאגדה הזו הוא את האיסור להתפלל בחורבה והחובה להתפלל בדרך. ר' יוסי חושש שאם יתפלל בדרך יעצרו אותו עוברי דרכים ויקטעו את תפילתו. אליהו מלמד אותו כי צריך ללמוד דווקא בדרך. האמירה של אליהו מלמדת אותנו שיש לעסוק ביהדות דווקא מתוך מפגש עם הדרך, עם בני האדם, עם עולם הטבע, עם ההוויה. אנחנו לא רוצים להתנתק כדי ללמוד. אנחנו לא רוצים להסתגר בשקט שיש בתוך 'חורבה'. במקום שיש חיים יש גם רעש. יש נקודות מפגש. יש חלונות חדשים שנפתחים וכיוונים שונים שנלקחים בחשבון. האגדה מלמדת אותנו שצריך לשהות דווקא בדרך. ללמוד דווקא מתוך החיים, מתוך המפגש האנושי וחוויות היום יום. החלונות הפתוחים להמולה ולמגוון האנושי מאפשרים לרוחות מטלטלות ומעוררות השראה לנשוב אל תוך דפי התלמוד שלנו ולבלבל אותם ואותנו כל יום מחדש.

שלושת השלבים שתוארו לעיל מכניסים את הלומד אל תוך הטקסט ויוצרים מפגש בלתי אמצעי בין הלומד לבין המסורת והתרבות שאליה הוא שייך. מתודת לימוד זו מבקשת לעודד את תחושת השייכות של הלומדים אל הטקסט. לתת להם מקום של מגלים ויוצרים בעולמם התרבותי ולהדגיש את היותם בני בית בתוכו. אנחנו בוחרים לגעת בטקסטים באהבה. ולגעת בנפשנו ובעולמנו דרכם.

אנחנו נוגעים בטקסט ובתרבות שלנו בשלושה אופנים. מבט, ראי וחלון. כל שלב הוא חלק בצמיחה. כל שלב מחבר אותנו בדרכו אל שורשינו התרבותיים. וכולם יחד יוצרים מנגינה מיוחדת שמאפשרת לכל הקולות בקבוצה להישמע. לבית מדרש שמנוהל באופן הזה אנו קוראים בית מדרש קיומי. בית מדרש שנוגע בקיום היום יומי שלנו. שאינו נשאר בגבולות הטקסט או מנותק מחיי היום יום. אלא מפליג מתוכו גם למרחבים האישיים והקהילתיים ומייצר מתוך הלימוד אינספור נקודות של מפגש.

1] עמוס פונקנשטיין, סגנונות בפרשנות המקרא בימי הביניים, הוצאת מודן, אוניברסיטה משודרת, 1990

[2]הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשע"ו 2016. נטשה גורדינסקי, בשלושה נופים, יצירתה המוקדמת של לאה גולדברג,

[3] סליחות, לאה גולדברג, פורסם לראשונה ביוני 1938

[4], תרס"ד, 1904 א.ד. גורדון, מכתבים מארץ ישראל, מכתב שלישי

[5] ש"י עגנון, ספר סופר וסיפור, הוצאת שוקן, 1978

[6] – קריאות מחויבות בתלמוד, הוצאת ידיעות אחרונות, שנת 2006 רוחמה וייס, מתחייבת בנפשי

[7] תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ עמוד ב

[8] , חיים נחמן ביאליק מתוך – על סף בית המדרש תשעה באב תרנ"ד

מאמרים נוספים: