בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

מגילה או מניפסט? | מחאה חברתית והתנגדות נשית במגילת אסתר

פורסם באנגלית ב-Jpost | תרגום: ירין רבן

כפעילה בתנועה ליהדות חברתית, שנוהגת לפנות למקורות היהודיים על מנת לקבל השראה, וככזו שרואה את הפעילות החברתית שלי כחלק אינטגרלי מזהותי היהודית, הקריאה במגילת אסתר לא חדלה לעורר בי התפעלות. האקטיביזם החברתי זורם בעורקיה של מגילת אסתר, מפעולותיה של ושתי בפסוקים הראשונים ועד לסיפורה של זרש באחרונים. השנה, כאשר קראתי בשנית במגילה, נדהמתי  להווכח לא רק  בסממני המחאה וההתנגדות שבה, אלא גם בתגובות הנצחיות והארכיטיפיות שאותה התנגדות חברתית מעוררת.

סירובה של ושתי להופיע בפני המלך (בין אם לבושה או עירומה, כפי שהמפרשים מתווכחים), מעוררת את התגובה הרגשית המובנת מאליה: ״וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר, בְּיַד הַסָּרִיסִים; וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ״ (אסתר א׳, י״ב).

אולם מעבר לכעס, אולי אף יותר מעניין לראות שהתנהגותה של ושתי מעוררת פחד. מְמוּכָן, משרתו של אחשוורוש המלך, אומר: ״לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה:  כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן״ (א׳, ט״ז-י״ז). ושתי נתפשת אפוא כאיום על כל הגברים בממלכה.

protest_illustration

משרתי המלך מזהים שלפעולותיה של ושתי יש את הכוח להשפיע על אחרות, ומכוחה זה הם חוששים ביותר. כאשר אנו עומדות בפני גבר מטריד או מכה, אנו לא רק עומדות על זכויותינו וחירותנו, אנו גם משמשות דוגמה לנשים רבות אחרות. אנחנו יוצרות אפקט מכפיל: יש לנו את הכוח להשפיע על אחרים ואחרות, מהודו ועד תל אביב. אבל שימו לב: כמו ושתי, אנו לוקחות גם את הסיכון להיות מגורשות מהממלכה.

הדוגמה הבאה להתנגדות ומחאה חברתית לא מאחרת לבוא במגילה. כאשר מרדכי מסרב להשתחוות בפני המן הרשע, גם הוא מעורר בהמן זעם: ״וַיַּרְא הָמָן–כִּי-אֵין מָרְדֳּכַי, כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ; וַיִּמָּלֵא הָמָן, חֵמָה״ (ג׳, ה׳). גם כאן, האישי הוא הפוליטי. המן לא מפנה את זעמו  כלפי מרדכי בלבד, אלא כלפי העם היהודי כולו: ״וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ–כִּי-הִגִּידוּ לוֹ, אֶת-עַם מָרְדֳּכָי; וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–עַם מָרְדֳּכָי״ (ג׳, ו׳).

כאשר אנו מסרבים לקבל על עצמנו סמכות או לפעול לפי כללי המשחק, אנו משמשים דוגמה לאחרים לעמוד על זכויותיהם ועל גורלם. אבל שימו לב: כמו מרדכי, אנו לוקחים גם את הסיכון של ענישה קולקטיבית.

אולם נקודת המפנה האמיתית בסיפור פורים מתרחשת כאשר אסתר לא רק מסרבת לשחק על פי החוקים, אלא מחליטה לנצל אותם  על מנת להשיג את מטרתה. היא ניגשת למלך, למרות שהיא לא זומנה. היא לומדת את המערכת, משתמשת במשתאות, במכתבים ובחותם המלך – והופכת את גזירת המן כנגד עמה.

כאשר מבינה אסתר את כובד האחריות המוטלת על כתפיה , אחריות שמגיעה עם עמדת הכוח שלה בארמון ועם היכולת שלה לגשת ישירות אל המלך – היא מגיחה כגיבורה חברתית אמיתית. היא הופכת להיות סוכנת שינוי פעילה עבור ובשם העם כולו.

כאשר אנו מבינים את פוטנציאל העוצמה הגלום בכל אחד ואחת מאיתנו כפרטים, וכבעלי השפעה על אחרים – גם אנחנו יכולים להשיג את ידנו לשרביט הזהב, להפוך גורלות ולזכות ב״אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר״ (ח׳, ט״ז). אבל שימו לב: עלינו להישמר מהסכנה הגלומה המסוכנת שבהצלחה.

כאן אני מתייחסת לחלקה האחרון של המגילה, שחלקנו מנסות ומנסים בכל כוחנו לשכוח, אולם כל שנה הוא מופיע שוב ומזכיר לנו שאל לנו לתת להצלחה לסחרר אותנו ולהסיט אותנו מדרך הישר. ״וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן, גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ; וּבַבִּזָּה–לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם. וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף; וּבַבִּזָּה–לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם (ט׳, ט״ו-ט״ז).

Jewish_we_need_youמגילת אסתר מלמדת אותנו את הסיכונים שבאקטיביזם, אולם היא מלמדת אותנו גם את הסיכון שבאי-נקיטת פעולה. היה זה מרדכי שהציב בפני אסתר את שאלה הקיומית שעומדת בפני כל פעיל חברתי : ״כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת–רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ״ (ד׳, י״ד).

יתכן והמטרה שלשמה אנו פועלים תושג (או לא) גם מבלי השתתפותנו האישית, גם מבלי מעורבותינו הישירה, אבל אנו יודעים, עמוק בפנים, שנאבד ונכלה אם לא ניקח אחריות ונשתמש בכל כוחנו  על מנת להשפיע על המציאות ב"ממלכה" של ימינו. לא נוכל לחיות עם עצמנו אם לא נצטרף למאבק, נרים קול, נכתוב פוסט, נצא להפגין, נילחם בעוצמה עבור מה שאנו מאמינים בו. גם אם נשלם מחיר אישי וניקח סיכון של גירוש או של אובדן קולקטיבי – עלינו לקחת אחריות ולפעול, אף על פי כן ולמרות הכל.

האמירה החזקה ביותר במגילה, עבורי, היא כאשר מרדכי אומר לאסתר: ״וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת״ (ד׳, י״ד). מי יודע? אולי לעת כזו הוצבנו כולנו על פני אדמה? מגיע הזמן והמקום שדורש מכל אחד ואחת מאיתנו לנקוט פעולה למען מטרה מסוימת. מי יתן ונמצא כולנו את ההשראה לפעילות אקטיביסטית, כבר בקריאת המגילה, השנה בחג הפורים.

מאמרים נוספים: