מגילת אסתר והניצחון המוחלט (?) –
פרשת ויקרא (זכור) || תשפ”ד
יובל לינדן
יש רוע בעולם.
יש ציווי ברור, ערכי והיסטורי למחות את הרוע הזה עד ל”נצחון המוחלט”.
כבר כמה אלפי שנים אנחנו בניסיון הזה ללא הצלחה.
זה לא אומר שאנחנו פטורים מהתמודדות עם הרוע הזה.
אני מתנצל על הפתיחה המדכאת הזאת בסופשבוע של פורים אבל אם אני צריך לאמל”ק לכם (או לעמלק לכם) את תמצית העירבוב בין פרשת השבוע ומגילת אסתר אז ארבעת השורות הקצרות האלה אומרות את הכל.
הסיפור שלנו מתחיל אי שם במדבר סיני. עם ישראל נמצא בשלב הנדודים כאשר שבט העמלק תוקף אותו ברפידם. יהושע מוביל את הכוחות בקרב כאשר משה מספק את המנהיגות הרוחנית מהגבעה הסמוכה. תוצאות הקרב?
וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עֲמָלֵק וְאֶת־עַמּוֹ לְפִי־חָרֶב׃
בתרגום לימינו היינו מדברים על זה שעם ישראל גבה מעמלק מחיר קשה ושיקם את ההתרעה או משהו כזה. אבל הסיפור לא מסתיים שם והעמלק נכנס להיכל התהילה של עם ישראל במצווה מפורשת של האל:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם׃ וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה נִסִּי׃ וַיֹּאמֶר כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר׃
התחייבות אלוהית ברורה למחות את זכר העמלק מתחת השמים. נשמע נפלא. אבל אם עוצרים לשים לב רואים שלהבטחה הזאת לנצחון מוחלט על האויב העמלקי אין תאריך יעד לביצוע. השימוש בתיאור המלחמה ככזאת שנמסרת מדור לדור אפילו מבליטה את החשש שלא מדובר במה מכונה פה לעיתים “זבנג וגמרנו”.
ואכן חולפות להן שנות דור, בני ישראל כבר סיימו את הנדודים, כבשו את הארץ ועברו את תקופת השופטים. שאול, המלך הראשון של עם ישראל המאוחד, מקבל את הפקודה המחודשת בהפטרת פרשת השבוע שלנו:
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם׃ עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת־עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד־אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד־יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד־שֶׂה מִגָּמָל וְעַד־חֲמוֹר׃
שמואל א’, פרק ט”ו
נו? ומה עכשיו? יש ניצחון מוחלט? האם הרוע יובס סופית?
וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל־אֲגָג וְעַל־מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל־הַכָּרִים וְעַל־כׇּל־הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכׇל־הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ
אז גם הפעם אין ניצחון מוחלט אבל הפעם לפחות יש אשם ברור לעניין. שאול המלך מאבד את המלוכה שלו על המחדל הזה והיא נקרעת ממנו בתהליך זריז שלא דורש ועדות חקירה למיניהם. יש אחראי, יש אשם ויש עונש. אבל בשורה התחתונה- העמלקי שלנו עדיין מסתובב לו שם בעולם.
עוד איזה אלף ומשהו שנים קופצות בסיפור והפעם העמלק מגיע אלינו בדמות אדם- המן בן המידתא האגגי. הצאצא של אותו אגג שלא הושמד במערכה השניה מכה שוב במערכה השלישית. את מעלולתיו של המן אני לא צריך לפרט פה יותר מדי. כבר מגיל גן הבנות שלי לומדות על סיפורי המן, אסתר, מרדכי ואחשוורוש. החלק הפחות מוכר מסיפור המגילה שלא נכנס להצגות פורים למיניהן מתרחש לקראת הסוף בפרקים ח’ ו- ט’.
התוכנית של אסתר להפיל את המן הצליחה מעל למשוער: המן מוצא את עצמו על העץ הגבוה שהכין למרדכי בעוד שהיהודי החוצפן מתמנה לתפקיד השר הבכיר במקומו. “נהפוך הוא” כפי שנהוג לומר. אסתר פונה לאחשוורוש בבקשה לבטל את הצו של המן להשמדת היהודים. אחשוורוש מסביר לה שלצערו זה לא אפשרי כי מדובר בדבר המלך ולא ניתן לבטל את דבר המלך. הוא מציע פתרון חליפי- להוציא צו נוסף שייתן את תמיכת המלך ליהודים:
אֲשֶׁ֣ר בְּכׇל־עִיר־וָעִ֗יר לְהִקָּהֵל֮ וְלַעֲמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁם֒ לְהַשְׁמִיד֩ וְלַהֲרֹ֨ג וּלְאַבֵּ֜ד אֶת־כׇּל־חֵ֨יל עַ֧ם וּמְדִינָ֛ה הַצָּרִ֥ים אֹתָ֖ם טַ֣ף וְנָשִׁ֑ים וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז׃
אחשוורוש, מלך אחת האימפריות הגדולות של זמנו, נותן ליהודים את הזכות להגנה עצמית בגירסה הכי מורחבת שיכולה להיות לה. הם למעשה מקבלים היתר להשמיד את כל אויביהם עד תום. בפרק ט’ הם אף מנצלים זכות זו כאשר הם לא רק תולים את עשרת בני המן אלא הורגים עוד 800 איש בשושן הבירה בעוד שברחבי האימפריה למעלה מ- 75 אלף אויבים נוספים נהרגים על ידי היהודים בכל מדינה ומדינה.
את החלק הזה של הסיפור אביבית הגננת לא סיפרה לנו וכנראה טוב שכך. אפשר לומר שבאופן כללי הושמטו מפורימונים והצגות פורים השונות התגובה היהודית באויבים מבית מדרשו של המן העמלקי.
מעבר לשאלות הרלוונטיות על הזכות להגנה עצמית ועל המשמעות שלה אז והיום נשאלת גם השאלה- האם זה הצליח? האם סוף סוף נמחה זכר העמלק? האם עכשיו העם היהודי יכל לנוח בטוח ומוגן משוחרי רעתו?
כנראה שהשאלה לא נשאלת כי התשובה לה ברורה. מאז ימי האימפריה הפרסית ועד ימינו במלחמת חרבות ברזל המשיך העמלקי בתצורותיו השונות לזנב בנו ולתכנן את השמדתנו.
כבר חודש וחצי מאז חזרתי ממילואים עם החטיבה שלי במלחמה בעזה. עוד שבוע נתגייס מחדש ונעלה לחרמון לתגבר ולסייע בחזית הצפונית. זה מרגיש שזה לא נגמר. אם הוא עדיין פה ואין סיכוי למחות אותו אז מה הטעם?
כדי לקבל את הכוחות שאני צריך להתגייס מחדש אני עונה תשובה שהופכת את השאלה על ראשה (בכל זאת נהפוך הוא)- אומנם ה”עמלק” פה דור אחרי דור אבל גם אנחנו. כבר אלפי שנים שמבקשים רעתנו רוצים להשמיד אותנו אבל זה פשוט לא הולך להם. כמו עצם בגרון של העולם אנחנו מסרבים להישמד, להיהרג ולהאבד. במדבר, בשושן, בעזה או בכל מקום לא נידרש אנחנו יוצאים להילחם ברוע.
זה לא ניצחון מוחלט, זה לא יפה וזה לא נעים אבל זה מה שאנחנו נדרשים לעשות.
שבת שלום.
