ספר ויקרא כמדריך
כמה פעמים בחיים מצאתי את עצמי מחפשת חוברת ההפעלה, איך לכבות את נורת ההזהרה של הכעס? באיזה חומר ניקוי אפשר לנקות את המצפון? איך מרכיבים את כל החלקים של הלב? איפה להוסיף אבקה של חמלה?
הדבר הקשה ביותר הוא להבין שאין כזאת חוברת, ולעולם לא תהיה.. הצורך האנושי שלנו להיות בשליטה, בידיעה, לא יכול לבוא על סיפוקו. זה כל כך ברור וכל כך מתסכל.
ואז מגיע ספר ויקרא, סוג של מדריך, ספר שקורא לנו לקרוא ולהבין איך עובדת מערכת היחסים הזאת עם אלוהים. מה מותר ומה אסור, מה המחירים ומה הרווחים של שמירת המצוות, מהן הוראות החיים.
הוא מגיע דווקא עכשיו אחרי שלאורך ספר שמות נולדנו כעם ואנחנו בעיצומו של מסע התבגרות במדבר, חסרי רכוש ואדמה אבל עם רצון להבין מיהו אותו בורא עולם שהוציאו אותנו באותות ומופתים, מיהו זה שזה עתה בנינו לו משכן ומה זה אומר?
לפני הכל יחסים
עד עכשיו היחיד שתקשר עם אלוהים היה משה, אבל זה כבר לא מספיק. אחרי שהיה שותף בבניית המשכן, העם מבקש כעת קירבה לאלוהים. העם צריך משענת פרקטית להשעין עליה את האמונה באל חסר הצורה. אולי זו הסיבה שספר החוקים והמצוות נפתח בפרשת ויקרא הפורטת את מצוות הקורבנות ליצירת קירבה עם אלוהים, לפני הכל יחסים.
ההגדרה המילונית של קורבן היא- דבר יקר שמוותרים עליו למען מטרה מקודשת. במקרה שלנו, המטרה המקודשת היא הקרבה לאלוהים. ואולי בעצם, זה תמיד כך, בכל מערכת יחסים נמצא ויתור לטובת חיבור, הקרבה לטובת קירבה. הבעיה המרכזית היא הגבול, כמה ומה נכון להקריב?
פרשת ויקרא עונה על השאלה הזאת במדויק, הפרשה מתארת את מגוון הקורבנות המוצעים לנפשות ישראל: קרבן של רצון או כפרה על חטא, קורבן שעולה ונשרף כולו או כזה שנאכל בסעודה חגיגית, קורבן מהחי או מהצומח, קורבן של בעלי אמצעים או קורבן של מי שידו אינה משגת- כולם יכולים לקחת חלק, כולן יכולות לבחור להתקרב.
מהות ההקרבה
אבל להתקרב זה לא כל כך פשוט. כבר בפרק הראשון מתואר התהליך המדמם של הבקר, הצאן או העוף המובחרים ביותר, ללא כל פגם המובאים למזבח ועוברים שם תהליך קפדני של ביתור והקזת דם. לשמחתי, יש גם גרסא הטבעונית המוצעת לנפש שאין לה בעל חיים להקרבה:
“וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:
וֶהֱבִיאָהּ אֶל־בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל־לְבֹנָתָהּ
וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה׃”
האפשרות הזאת להקריב קורבן של פשטות, מוצעת ל’נפש’, למי שאין לה יכולת כלכלית, ומעניין לראות שדווקא מהפסוק הזה הגיע הביטוי “שמנה וסלתה”- עלית החברה.
בקריאת הפרשה מדהימים אותי במיוחד אותם קרבנות הנדבה, שאין בהם חובה, הם מובאים שלמים ומושלמים, ממיטב הרכוש של עם במדבר, ונשרפים כליל על המזבח, עד ש “עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחוֹחַ לַיהוָה”. מה מרגישה משפחה שהביאה זה עתה את היקר לה לשריפה על המזבח כדי להתקרב לאלוהים והיא צופה בו פשוט נשרף לאיטו? אני קוראת בפרקים האלה, המלאים פרוצדורה, כיצד בכל פעם החומר הופך לרוח, זה לא משנה עד כמה החומר המובא למזבח הוא מובחר ומושלם, סופו להפוך לרוח. זו מהות הקירבה לאלוהים, לאמונה, לחיים- להשקיע בחומר ובצורה, להתייחס אליהם בתשומת לב ובמחשבה, אבל לדעת לוותר עליהם, לוותר על הבעלות, ולאפשר להם לרגעים להפוך לרוח, ריח ניחוח.
אפשר לקרוא את הפרשה ולחשוב בצדק שהקרבת קורבן זה כל כך עתיק וישן, בעיקר תלוש ממציאות החיים העכשווית שלנו. אבל ברחובות אירופה, במעברי הגבול של אוקראינה נמצאים כעת קרבנות מסוג אחר, קרבנות מלחמה. מספר הפליטים במלחמה באוקראינה כבר חצה את המיליון שנאלצו לוותר על הכל כדי לשמור על החיים. טורים של נשים וילדים שנעקרו ממציאות מוכרת ומבית חם ונמצאים כעת תחת מתקפה, בדרכים או במחסות זמניים. קורבנות המלחמה הם אנושיים ואין כאן שום שאיפה לקירבה אלא לשליטה, הפחדה והפגנת כוח. האפשרות שכך יכול להיות, אפילו עכשיו בימינו אנו כל כך מפחידה ומזעזעת.
מי ייתן ונדע לעזור, לתת ולהקריב מעצמנו למען האחרים בצרה. מי ייתן ונדע ימים של שלום ואחווה בעולם כולו.
