פרשת “האזינו”
פרשת “האזינו” היא פרשה ייחודית מבחינות רבות. ראשית כל, היא אחת מתוך שתי פרשות בכל התורה המופיעות בצורת שירה – וצורה חזותית זאת בולטת לעין לכל מי מדפדף בספר תורה. במסורת היהודית השירה הזאת ידועה בשם “שירת משה” והיא מהווה את נאומו האחרון של משה לעם ישראל לפני נאומו האחרון בפרשת “וזאת הברכה”. מעבר לכך, ישנה לפחות עוד תופעה אחת בפרשה, שאולי פחות בולטת לעין אך צריכה לבלוט לכל מי שמאזין לפרשת “האזינו” כמו שצריך והתופעה הזאת היא השימוש החוזר בכינוי מסוים מאוד לאלוהים: “צור”. המילה “צור” היא לא הכינוי הכי נפוץ של אלוהי ישראל במסורת היהודית, אבל היא מופיעה לא פחות משבע (!) פעמים בפרשה.
ככתוב: “כִּי שֵׁם ה’ אֶקְרָא, הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ. הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ, כִּי כׇל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא” (דברים לב, ג-ד). וככתוב: “וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ” (שם, לז). ועוד.
למרות נדירותו היחסית במקרא, כינוי זה לאלוהים אמור לעורר הדים בכל אוזן ישראלית, שהרי “צור ישראל” הוא הכינוי היחיד לאלוהים במגילת העצמאות, ככתוב בפסקתה האחרונה: “מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים בַּחֲתִימַת יָדֵנוּ לְעֵדוּת עַל הַכְרָזָה זוֹ, בְּמוֹשַׁב מוֹעֶצֶת הַמְּדִינָה הַזְּמַנִּית, עַל אַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת, בָּעִיר תֵּל-אָבִיב, הַיּוֹם הַזֶּה, עֶרֶב שַׁבָּת, ה’ אִיָּר תש”ח, 14 בְּמַאי 1948.” הביטוי “צור ישראל” הופיע בטיוטה הראשונה של המגילה, אשר נכתבה בידי מרדכי בעהאם, ונשמר עד גרסתה הסופית שכולנו מכירים, למרות מאמצים רבים להסיר אותו מצד אחד, או להרחיב אותו מצד שני.
אבל לפני שמגיעים לה’ איר תש”ח, בואו נחזור קצת אחורה ונשאל – מה בדיוק המשמעות של “צור ישראל” – ואיך הוא התגלגל למגילת העצמאות של המדינה היהודית?
מהו צור?
צור – משמעו סלע גדול, צוק, או הר. “וְנִצַּבְתָּ עַל־הַצּוּר, וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר” (שמות לג, כא-כב). “כִּי־מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ” (במדבר כג, ט). צור הוא משהו חזק ויציב, שאפשר לבטוח בו, להישען או לעמוד עליו, או למצוא בו מחסה. על כן, כשמדברים על אלוהים כצור, מבקשים להדגיש את כוחו ואת חוזקו מצד אחד, ומצד שני את הצורך או הרצון שלנו לבטוח בו, למצוא הגנה בחסותו. “אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה־בּוֹ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי” (מתוך “שירת דוד”, לא במקרה ההפטרה של פרשת “האזינו”; שמואל ב, כב, ג).
אבל צור גם יכול להיות מקור, מקור לא רק לכוח אלא לקיום עצמו, הסלע והיסוד ממנו משהו נחצב, נברא, נולד. “שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה’, הַבִּיטוּ אֶל־צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל־מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם” (ישעיהו נ”א, א). או ראו גם “צוּר יְלָדְךָ” (פרשת האזינו; דברים לב, יח) או “צוּרָם מְכָרָם” (שם, ל). הרמב”ם, מצדו, מדגיש משמעות זו ב”מורה נבוכים”: “ולפי זה הענין האחרון נקרא האלוה יתברך ׳צור׳ כי הוא ההתחלה והסיבה הפועלת לכל אשר זולתו” (חלק א, טז). כלומר, לפי הרמב”ם, האלוהים – שאין לו דמות הגוף ואינו גוף – נקרא צור, כי הוא המקור, היסוד, והסיבה לכל הקיום.
אז מה בין הצור של משה רבנו ושל משה בן מימון לצור ישראל של מגילת העצמאות?
אלוהים לא נזכר במגילת העצמאות, מלבד בפסקה החותמת באזכורו כ”צור ישראל”. האמת, ספק אם אלוהים נמצא או לא נמצא שם בכלל – תלוי איך מפרשים את “צור ישראל”. ואמנם ההכלה של “צור ישראל” במגילת העצמאות היא אולי הפשרה הגדולה של המגילה, שהיא בעצמה פשרה היסטורית בין הציונות הדתית לציונות החילונית. היו אלה שרצו לתת לאלוהים יותר מקום במגילה, והיו אלה שרצו לתת לו פחות, אבל דוד בן גוריון התעקש על הפשרה שנחרטה במילים “צור ישראל”:
“כל אחד מאתנו, לפי דרכו והבנתו, מאמין בצור ישראל כפי שהוא מבין את זה. אין בזה (אני מביע את דעתי הרגשתי אני היהודית והאנושית) שום פגיעה ושום כפיה כשאנחנו אומרים שהננו בוטחים בצור ישראל. אני יודע מהו צור ישראל שהנני בוטח בו. בטחוני שחברי מימין יודע היטב במי הוא בוטח, ואני גם יודע כיצד חברי מהצד השני בוטח בו. הייתי מבקש בקשה: שלא אצטרך להעמיד פסוק זה להצבעה.” (פרוטוקול מועצת העם, 14.5.1948, עמ’ 17-20.)
לפי בן גוריון, כל אחד חופשי להחליט מהו צור ישראל בו הוא בוטח.
אז מהו צור ישראל שלנו?
כאשר אני קורא את מגילת העצמאות עם תלמידיי החילוניים במכינות ובשנות השירות של בינ”ה, אני אוהב לשאול אותם איך הם מבינים את הביטוי “צור ישראל”. כהרגלי כמורה לטקסטים יהודיים, אני קודם כל שואל אותם מהו הפשט של המילים, כלומר, מה משמעות המילים בהקשרן המקורי, בכוונת הכותב(ים). באופן מפתיע – או לא מפתיע – רובם לא יודעים לענות. ‘אולי ארץ ישראל?’ ‘אולי עם ישראל?’ ‘צה”ל?’ מציעים בהיסוסים ובסימני שאלה. בדרך כלל יש איזה תלמיד או תלמידה מרקע דתי, שממתינה בסבלנות ונותנת לחברים שלה לזרוק את ניחושיהם באוויר, עד שהיא מודיעה בביטחון: “צור ישראל זה אלוהים.”
מצד אחד, ייתכן שזו הוכחה שמייסדי המדינה החילוניים הצליחו לחלן את “צור ישראל”, להפוך אותו למשהו לא-אלוהי, משהו פתוח ורב משמעי, שכל אחד יכול לפרש לעצמו. מצד שני, ייתכן שזהו סימן של כישלון.
רבים אוהבים לציין את מגילת העצמאות בכלל, ואת שימושו בביטוי “צור ישראל” בפרט, כהצלחת מופת של פשרה ופלורליזם בהיסטוריה של הציונות. הינה – הצלחנו להסכים על הנוסח, ונתנו לכל אחד לפרשו כראות עיניו. יש בזה משהו מאוד יפה. אבל יש בזה גם משהו מאוד מסוכן – כאשר מסכימים לכאורה על המילים, אך חולקים על פירושן, במודע או בלא מודע. ומסוכן במיוחד כאשר לחלק מהעם יש פירוש אחד ברור ומוסכם, ולחלק אחר… אין הסכמה או אין פירוש כלל.
בקרב הציבור הציוני הדתי הפירוש הוא ברור – צור ישראל הוא אלוהים. שמא יש מחלוקות או דיונים בתוך פירוש זה – מהו בדיוק אלוהים, ואיך נכון להפגין את בטחוננו בו – אבל בגדול הצור הוא אחיד ויציב.
אולם בקרב הציבור הציוני החילוני הפירוש אינו ברור. אין לו צור אחיד ויציב. סלעים ואבנים יש. אלילים יש – אלילי כסף, כוח, לאומנות, ועוד. אבל צור? מקור כוח וסיבת קיום? לדעתי, נחוץ שיח רחב בתוך החברה הישראלית החילונית והחופשית על מה הוא בעצם הצור שלנו – במיוחד בתקופה זו של תחילת שנה עברית, ובעונת מערכת בחירות נוספת.
קטונתי מלתת תשובה סופית לשאלה זו, אך ברצוני להציע שני כיוונים למחשבה. האחד נובע מהצור של פרשתנו אנו: “הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ, כִּי כׇל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא” (דברים ל”ב, ג-ד). הצור של משה הוא צור של צדק ומשפט. אלו תפקידים צדק ומשפט צריכים לשחק בצורת הצור שלנו? וכיוון נוסף, אף הוא ממגילת העצמאות: “מְדִינַת יִשְׂרָאֵל… תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל.” על אלו יסודות אנחנו רוצים שהמדינה שלנו תהא מושתתה, עכשיו ובעתיד? או במילים אחרות, מהו צורנו?
שבת שלום ושנה טובה.
—
לקריאה נוספת בנושא “צור ישראל” ומגילת העצמאות, ראו: “מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי” מבית בינ”ה וידיעות ספרים, עורך: ישראל דב אלבוים (2019). ראו במיוחד את המאמרים “‘צור ישראל’: בין דת לחילון במגילת-היסוד של מדינת ישראל” מאת אבי אלקיים, ואת “על פשרה אצילית ומדרשים מנוגדים” מאת שרגא בר און.
—
