מה אפשר ללמוד מפרשת ראה על בנייה של יום זיכרון מיטיב ומחבר לשבעה באוקטובר?
ניר ברוידא
בימים אלה מתנהל שיח ציבורי קשה על הדרך לציין את יום השנה לאסון שפקד אותנו בשבעה באוקטובר. נדמה שגם לקודש הקודשים של ימי החג והזיכרון הישראלים חודר שיח זהויות מפלג, אינטרסים פוליטיים, אגו וסקטוריאליות.
פרשת השבוע שלנו היא הזדמנות להיזכר בכמה מהעקרונות היסודיים שהחזיקו אותנו כעם בזכות הארמון בזמן שמייצר לנו לוח השנה העברי.
אם נתבונן בהיסטוריה של עמים נגלה שמה שעיצב את זהותם הקולקטיבית והפך אותם לקבוצה לאומית היה מרחב גאוגרפי משותף- החיים זה לצד זה, מאפייני האקלים, הטבע הייחודי, הגידולים החקלאיים המשותפים מהווים בסיס לתרבות שממנה נגזרים טקסי מעגל השנה, החגים החקלאיים, הלבוש והמאכלים האופייניים לאותה תרבות.
מכאן עולה שאלה: כיצד שרד העם היהודי כקבוצה לאומית המתקיימת כבר 3,000 שנה למרות פיזור גאוגרפי חוצה יבשות שיצר מגוון רחב של שפות, סגנונות לבוש, מאכלים ומנהגים? בעיקר בזכות שמירה על חגים ומועדי זיכרון משותפים שנחגגו באותו הזמן, סביב אותו התוכן במקומות שונים ושמרו את היהודים בכל רחבי תבל בתחושה לאומית חזקה של שייכות וזהות עם אנשים החיים בצד השני של העולם למרות כל ההבדלים ביניהם.
את העובדה שחגים וימי זיכרון הם קודש הקודשים של התרבות היהודית יש לשים לנגד עיננו כאשר אנו ניגשים ליצור יום זיכרון לאומי חדש, נראה שפרשת ראה יכולה לתת למעצבי הטקסים השנה מספר עקרונות חשובים:
פרק ט”ז בו מתוארים שלושת הרגלים, נפתח כך: “שמור את חדש האביב ועשית פסח לה’ ” שימו לב שלא מופיע כאן תאריך מדויק אלא עונה – חשוב שפסח יחול בזמן הבשלת התבואה כי הוא החודש שבו יצאנו ממצריים. מה שחשוב זאת התקופה, ההתעקשות על היום המדויק היא משנית.
לאחר מכן מופיע הציווי הבא: לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם
יש כאן הזדהות עם מי שסבל, אותם אנשים שיצאו ממצריים עברו סבל, אנחנו מזדהים אתו מתוך כך שאנו מוותרים על החמץ ואוכלים לחם של עניים. ותוך כך זוכרים לא רק את העבר אלא גם את ההווה – נזכרים שחלקינו אמנם זוכרים את מצריים כדבר שהיה ונגמר אבל לחלקינו מצריים היא מציאות עכשווית של מחסור ושל שעבוד.
בהמשך מתואר חג שבועות כך: וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּ֘ךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֒ךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ {פ}
כאן מופיעים שני עקרונות חשובים: ראשית, החג צריך להיות של כולם- גם העבד והאמה, גם היתום והאלמנה ואפילו הגר – כולם צריכים להרגיש חלק – לא משנה השתייכותם הלאומית או הדתית, לא משנה מעמדם הכלכלי והחברתי- המועד צריך להיות משמעותי לכולם ושכולם ירגישו בו חלק. הציווי הזה חוזר על עצמו מספר פסוקים לאחר מכן גם לגבי חג הסוכות.
העיקרון השני, הוא עקרון יסודי בחג היהודי- “וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים” לא מדובר כאן על זיכרון במובן של אירוע שהיה ונגמר. מדובר על זיכרון מתמשך שיש לו משמעות קיומית למי שחי היום: הוא מזכיר לנו שגם היום יש אנשים שחירותם נשללה מהם ואסור לנו לשקוט עד שיצאו לחירות. עלינו לכוון את מעשינו לרמה מוסרית גבוהה ולוודא שבמעשינו אנחנו לא פוגעים בחירותו של אדם אחר.
הפרשה שלנו מבליטה עקרון זה כמה פסוקים קודם לכן בפרק ט”ו:
כִּֽי־יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חׇפְשִׁ֖י מֵעִמָּֽךְ׃
וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חׇפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם׃
הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגׇּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ׃
וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם׃
על פי החוק אתה לא חייב לעבד כלום, הוא הסתבך בחובות ולכן השתעבד לך ובמשך שש שנים החזיר את חובו. למרות זאת אומרת הפרשה, שאתה משלח אותו לחופשי תעניק לו מכל טוב: מהצאן , מהגרן ומהיקב. לא משום שאתה חייב לו שכר אלא מסיבה אחת פשוטה: וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם!
כלומר הזיכרון הוא דבר חי המחייב אותך לפעולה מוסרית שהיא מעבר לנדרש ממך על פי חוק
ואולי הציווי החשוב ביותר מופיע בפסוק האחרון של הפרשה:
בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְהֹוָ֖ה רֵיקָֽם׃
אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃
שאתם באים לחוג את החג אל תבואו בידיים ריקות, תביאו משהו משלכם. איש כמתנת ידו- כל אחד יביא את מה שהוא טוב בו, את הדבר הייחודי לו, את התרומה שבה בורך . אין כאן בקשה למשהו אחיד אלא הבנה שגם שעולים לרגל לבית המקדש בירושלים לא כל הטוב נמצא בו- מה שהופך אותו למקום קדוש ומרכזי הוא העובדה שמכל חלקי החברה באים אליו כשווים וכל אחד מביא אליו את הטוב שלו ומתוך המגוון הזה צומחת אומה!
מי ייתן שביום הזיכרון הקשה העומד לפנינו נשכיל לא להקפיד על קוצו של יום ולאפשר לכל קהילה לציין בזמן ובמקום המתאים לה, שנזדהה ונחבק את כל מי שעדיין סובל ואת כל מי שנושא פצע עמוק של אבדן, שנקפיד שכולם ירגישו שייכים ושמקומו של אף אחד לא יודר, שנדע להפוך את הזיכרון למעשה מוסרי של תיקון ושנשמח, למרות הכל, ביכולת של כל אחד מאתנו לתרום את התרומה הייחודית שלו.
שבת שלום!
