מה ניתן ללמוד מגיוס ההמונים המקראי?
ספר שמות מתמקד במסעותיהם של בני ישראל במדבר. הוא סוקר את הפיכתם ממשפחה, לעם משועבד ולבסוף לעם משוחרר התר את דרכו במדבריות שבין מצרים לארץ כנען. לאורך שנות המסע העם מתגבש, מקבל על עצמו מנהיגות, אורחות חיים, מתמודד עם אתגרים פיזים ונפשיים וגם יוצא למימוש של חלומות משותפים.
חלום המשכן שבתוכו מתקיימת הפרקטיקה הדתית של הקרבת קורבנות, העלאת קטורות והדלקת נרות נראה לנו כיום רחוק. אך הרעיון העומד בבסיסו קרוב ביותר, על מנת לכונן חברה יש צורך במרכז משותף, מצע רעיוני מחבר ובעיקר שגרות. פרשתנו פרשת ויקהל, מספרת לנו על המיזם המשותף, גיוס ההמונים שחצה עדות ושבטים הרבה לפני שהקימו את הד-סטארט. משה מקהיל את כל העדה ומוסר להם את דבר האל:
“קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃” (שמות,, לה, 5)
בקשה מסוג אחר
בשונה ממצוות אחרות שישר אחרי הבקשה המנומסת מגיע האיום למי שלא ילך בדרך הישר. כאן ישנה בקשה מסוג אחר, בקשה להירתמות אישית המונעת מתוך נדיבות הלב. התורה מודעת להבדלי המעמדות ועל כן פורסת מגוון אפיקי תרומה מזהב לעשירים, כסף למעמד הביניים ונחושת לאלו שידם אינם משגת. העיקרון המנחה הוא עיקרון השותפות שחוצה מעמדות כלכלים אך גם הבדלים מגדריים. כך בעולם פטריארכלי בו החומות בין גברים לנשים היו ברורים בהירתמות לבניית המשכן מתחולל שיווין מפתיע.
“וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל ׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִ֠יאוּ…… וְכׇל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ……. וְכׇ֨ל־הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחׇכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים……. כׇּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֮ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכׇל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה” (שמות לה, 21-29)
התורה מספרת לנו שההתגייסות הכללית הייתה מדבקת וסחפה לגמרי את העם ללא הבדל מעמדי ומגדרי. תוך פרק זמן קצר התמלאה מכסת התרומות ומשה נאלץ לעצור את השטף ולחגוג את הצלחת מיזם גיוס ההמונים שזה עתה הגיח לעולם.
וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ׃ וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּחֲנֶה֮ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵהָבִֽיא׃ וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכׇל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר׃ (שמות ל”ו, 5-7).
הפרויקט המחבר
כיום כמעט שנתיים לאחר הגחתה של מגפת הקורונה הפערים המעמדים והמגדרים בישראל בולטים מתמיד. אלו ששפר עליהם גורלם והיו בידיהם חסכונות ונכסים כמעט ולא חוו את המשבר, קופותיהם טפחו ממניות ועד נדל”ן. בגלי החזרה לעבודה בלטו הפערים המגדריים בין נשים לגברים, כאשר הראשונות לצאת לחל”ת התקשו לחזור לשוק העבודה. בעוד שהאחרונים נהנו מעליה בשכר. לצד זאת אנו עדים לאדוותיו של המשבר בשיעורים ההולכים וגדלים של אנשים ונשים המדווחים על מצוקה נפשית מחרדות ועד לדיכאונות.
אל מול הקושי הנפשי, הפערים המעמיקים ותחושת התשישות אנו זקוקים לפרויקט משותף. כזה שאינו מבטל את השוני ואת הפערים אלא מאפשר לכל אחד ואחת להביא מעצמם. לתת מיכולותיהם כמידת יכולתו, כמידת כישוריו. פרויקט המשכן שתכליתו השכנת הנשגב בתוך היום יום. לא איבד מנחיצותו גם בעולמנו המודרני. כולנו זקוקים לממד המחבר, להתעלות מעל קשיי היום יום. איננו צריכים עוד אוהל בו מקריבים קורבנות, אך אנו זקוקים לפרויקט מאחד שיתאים למציאות חיינו החדשה. השאלה הגדולה שעודנה פתוחה היא, מהו הפרויקט שבו נוכל לחוש משמעותיים ובעלי תחושת שייכות? מה יהיה “אוהל המועד” של המאה ה-21?
כדי שלא נכנס לשבת עם תחושת ספק מנקרת. הפרויקט המאחד כבר כאן. לא צריך לחפש אותו בשמיים או מעבר לים. מדובר על פרויקט שלעיתים אנו שוכחים שאנו חלק ממנו, בניית המרחב המשותף בין הירדן והים. כל שאנו צריכים זה לקחת מתובנותיו של גייס ההמונים המקראי ולתת מקום לנשים ולגברים, לבעלי הזהב לצד בעלי הנחושת. כך שכולם יחושו שבמאמציהם הם רוקמים את המשכן המשותף שלנו המאפשר לנשגבות לשרות במחיצתנו.
