מחלוקת של שלום
פרשת קרח
עינת לוי
יש פעמים שפרשת השבוע והמציאות נראות כמספרות את אותו הסיפור. פרשת קרח פורשת בפנינו את אחד מהסיפורים המפורסמים על מחלוקת עמוקה שנתגלעה בעם ישראל בהיותו במדבר. במחלוקת שהציתו קרח וחבריו הם התלוננו על שלטונם של אהרון ומשה, ועל כך שלקחו לכאורה לעצמם את השלטון מבלי שהם מתחשבים בבני לוי האחרים. “וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה’ וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה’ ” (המילה “מחלוקת, אגב, לא מופיעה בפרשה בכלל). בטיעון הבסיסי של קרח ועדתו יש היגיון רב. הקביעה לפיה “כל העדה כולם קדושים” היא יסוד עמוק בתפיסת שוויון ערך האדם. תלונתם על כך שהאחים, משה ואהרון, משמשים שניהם בשני תפקידי המפתח המרכזיים- בהנהגה המדינית ובהנהגה הרוחנית, איננה מופרכת. דרישותיהם נשמעות כאילו נלקחו מדיון אקטואלי על הדמוקרטיה הישראלית, ולא ברור על מה בעצם נענשו בעונש חמור כל כך בעקבות הדברים.
מהסיפור ניתן לחשוב שהמקרא מכוון לכך שמחלוקת היא דבר שיש להתרחק ממנו, שערעור על סמכות והתבוננות ביקורתית על המציאות הם שליליים מיסודם, ועלינו להימנע מהם עד כמה שניתן. מסקנה זו לא מתיישבת עם העובדה שספרות חז”ל בבסיסה משתמשת בכלי של מחלוקת כדי לערוך דיונים, לפתור בעיות, להתקדם וכדי להגיע לחקר הנכון והראוי. אז מדוע, בכל זאת, נענשו קורח ועדתו על דבריהם?
סביב המחלוקת הזו קבעו חכמי המשנה את הכלל המפורסם: ” כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:”. התנאים (חכמי המשנה) מפרידים בין שני סוגים של מחלוקות- כאלו שמוגדרות “לשם שמים” והיחס אליהם חיובי, וכאלו המוגדרות שלא לשם שמים” ואותן שוללת המשנה באומרה שאין סופן להתקיים. המשנה לא מסבירה את משמעות הביטוי “לשם שמים” וגם לא את המושג “סופן להתקיים”. לא ברור גם האם המילים “סופה להתקיים” הן תוצאה של טיב המחלוקת או מה שהופך את המחלוקת לטובה או רעה. מה שברור הוא שמחלוקת קרח ועדתו נמצאת בצד השלילי של המאזניים. וזאת, למרות הטענות ההגיוניות העומדות בבסיסה. נראה, שלא סתם לא הגדירה המשנה באופן מדוייק את הקריטריונים לכל סוג של מחלוקת, אלא השתמשה בביטוי הניתן לפרשנות. מאחר ולמחלוקת יש גם את הכח לבנות ולהצמיח וגם כוחות של חורבן והרס- האחריות להבחין בין השתיים מוטלת עלינו, כל אחד ואחת בזמנו ובעיתו להבחין בין הצדדים. כל דור ודור וה”לשם שמים” שלו. מחלוקת טובה או רעה היא תלויית סיטואציה והקשר. רק ביחס למציאות הנוכחית אנחנו יכולים לדעת מתי אנחנו מיטיבים עם העולם ומתי אנחנו הורסים ומחרבים אותו. עלינו האחריות והחובה גם להתבונן על המציאות בעין בוחנת וביקורתית וגם לדעת באיזה אופן להביא את מחשבותינו ועמדותינו באופן שייצר תיקון עולם ולא יהיה הרסני.
במסכת אבות אומר רבן שמעון בן גמליאל: “על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר: (זכריה ח, טז,) “אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם”.
המשנה הזו המביאה בנשימה אחת את הדין, האמת והשלום- יכולה להיות עבורנו סוג של מצפן לזיהוי הקריטריונים הנדרשים לאיבחון מציאות קונפליקטואלית בריאה. העולם עומד קודם כל על האמת והצדק- יש טוב ורע בעולם, יש את מה שראוי והגון- ואסור לנו להתבלבל בזה. יחד עם זאת, חתירה אנושית מתמדת אל האמת, לא מאפשרת לבני אדם לוותר לעולם על עמדותיהם. היא יוצרת נקודות עיוורון רבות המונעות מאיתנו לראות את המציאות גם מנקודת מבט אחרת. דבר שהוא כרחי על מנת לקיים חברה בריאה ופעילה. ההיאחזות במה שאני חושבת שצודק, לא מאפשרת שום התקדמות לקראת פתרון או החלטה, ואנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות שרויים בתוך מחלוקת ומתערבלים בה עד כלות. אז מוסיפה המשנה את המוטיב השלישי- השלום. ההכרח להגיע ליישוב הדעת, הצורך להכריע את הדיון לא מתוך ניצחון, אלא מתוך הרצון המשותף לנהל יחד את המציאות המשותפת. השלום הוא הכרח וצורך של כל חברה המבקשת לשגשג, ולכן הוא משמש כמסגרת חשובה ליסודות הדין והאמת.
אנחנו נמצאים בתקופה רוויית קונפליקטים. המצב הביטחוני רק מדגיש ומחדד את ההבדלים בין תפיסות הדין והאמת של כל אחד מאיתנו, והשעה הקשה גורמת לכולנו להיות הרבה יותר נוקשים ועיקשים בתפיסת המציאות ובפתרונות הראויים לה. טוב שנזכור ונבחן את עצמנו- מתי המחלוקת שאנחנו כל כך מתעקשים עליה, כבר מזמן לא משרתת את המטרה העיקרית, והיא מצליחה בעיקר להפריד ולהרוס, ומתי אנחנו מצליחים בעזרתה להצמיח, להיטיב ולבנות.
שבת שלום.
