פרשת “קורח”
תמיד היה לי קשה עם פרשת קורח.
אני רוצה להאמין שהיהדות במהותה היא תרבות פלורליסטית, שלא מפחדת ממחלוקות, ואפילו חובקת ומעודדת ריבוי דעות. ברוח “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” (עירובין י”ג ע”ב), וכו’, וכו’. אבל הינה, בפרשת קורח, יש לנו סיפור של חבורה של אנשים הבאים עם טענות – שנראות די לגיטימיות – נגד משה ואהרון, ומה התוצאה? עונש מוות. מוות באש אלוהית עבור חלק מהם, ובליעה לתוך האדמה עבור חלק אחר. לא בדיוק סיפור שמעודד מחלוקת וחשיבה ביקורתית.
כשקוראים את הטענות של קורח ועדתו, הן באמת נשמעות חזקות ואף יפות למדי: “וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה’ וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה'” (במדבר ט”ז, ג). או במילים אחרות: “למה יש לכם כל כך הרבה כוח? כל העם קדושים ואלוהים שוכן בכולם! למה אתם מתנשאים ככה על כולם?” אני אישית מאוד מתחבר למילים של קורח. אני מאמין שכל אדם נברא בצלם, ושכל בני האדם שווים בערכם ובזכויותיהם (ככתוב, למשל, בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם). אני לא כל כך בעד היררכיות בין אנשים. אז יאללה קורח! מה הבעיה?
אלא שהמסורת הפרשנית היהודית לא קוראת אותו כך. לפי רוב הפרשנים, למרות מילותיו היפות, לקורח לא באמת אכפת מהעם ומקדושתו, ומערכי הצדק והשוויון. לקורח אכפת מעצמו. והוא משתמש בשפה של קדושה ושוויון. על מנת לצבור כוח לעצמו, ולקדם את האינטרסים האישיים שלו. ” הוא לא באמת שואף למבנה פוליטי חדש ושיוויוני, אלא למבנה פוליטי חדש בו הוא הבוס. נשמע מוכר? זו בעצם הטקטיקה הכי קלאסית של כל מנהיג פופוליסטי אי פעם. ישר מהפלייבוק. אולי בעצם קורח עצמו כתב את הפלייבוק. ככתוב במשנה “איזו היא מחלוקת… שאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו” (משנה אבות ה, יז).
אבל מאיפה הם יודעים את זה? איך הם יודעים שהמניעים של קורח אינם טהורים? ושאלוהים לא סתם קנאי ואנטי-פלורליסט?
כדי להבין זאת, אני אוהב להתבונן לא רק בדברים שקורח אומר, אלא בדרך שבה הוא אומר אותם. בואו נשים לב דווקא למעשים של קורח, כלומר, לפעלים בטקסט:
“וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃
וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃
וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה’ וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה'” (במדבר ט”ז, א-ג; הדגשים שלי).
אז מה קורח עושה בעצם? הוא לוקח. (את מה הוא לוקח? או את מי? לא ברור. אבל הוא לוקח.) הוא ועדתו קמים לפני משה. הם נקהלים (מתנפלים?) על משה ועל אהרון. והם אומרים להם אמירות קשות.
בואו נשווה, למשל, את תגובתו של משה: “וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו׃וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כׇּל־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒…” (במדבר ט”ז, ד-ה; הדגשים שלי).
מה משה עושה? הוא שומע. הוא נופל על פניו. הוא מדבר אל. כמעט בדיוק ההפך מקורח. הוא מקשיב. הוא מצניע את עצמו. הוא מדבר (ולא רק אומר). כך מתנהג מנהיג אמיתי, מנהיג צנוע שאכפת לו מהכלל, ולא סתם מנהיג פופוליסט שאומר דברים יפים אבל בעצם מתנשא על כולם. ואם רוצים להשוות אף יותר, אפשר להשוות גם את התנהגותם של אנשים אחרים בספר במדבר אשר מביאים טיעונים לגיטימיים באמת בפני משה ואהרון, ונענים בהתאם. ראו למשל את סיפורם של האנשים אשר לא יכלו לקיים את קורבן הפסח ומועדו, אשר קרבו (דהיינו, התקרבו) לפני משה ואהרון (במדבר ט, ו). או את בנות צלפחד אשר גם הן קרבו ועמדו לפני משה ואהרון (במדבר כז, א-ב). אז מה אפשר ללמוד מכל זה?
קודם כל, צריך להסתכל לא רק בקנקן של אדם, אלא גם באיך שהוא מוזג אותו. להסתכל במעשים ולא רק במילים. במיוחד שמדובר באדם שהוא מנהיג, או נראה כמו מנהיג, ומוזג מילים יפות ומפתות במיוחד.
מעבר לכך, כשמדובר במחלוקת או מחאה – או בתגובה למחאה – כמו שהטענות והמילים עצמן חשובות, כך גם הדרך (או הדרכים) שבה מביאים אותן. מחלוקת שיש בה הקשבה, וקרבה והבנה – או לפחות מאמץ אמיתי והדדי להקשיב, להתקרב, להבין – סופה להתקיים. ומחלוקת שלא – זה כבר סיפור אחר.
