בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

מי מפחד מרב-תרבותיות | פרשת 'אחרי מות'

הכהן מתכונן ליום כיפור

פרשת ״אחרי מות״ נעה בין החיים והמוות. היא נפתחת באיזכור מאורעות הפרשה האחרונה, סיפור מותם הנורא של בני אהרון שנשרפו ״באש זרה״ בעת עבודתם במקדש – ומסתיימת בביטוי הנפלא ״וָחַי בָּהֶם״, והמדרש מוסיף: ״לא ניתנו מצוות לישראל אלא לחיות בהן. שנאמר ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם״ – וחי בהן, ולא שימות בהן״ (תוספתא שבת, ט״ו). הפרשה שלנו מכילה שלושה פרקים שמקפלים בתוכם את החיים ואת המוות, וכמסכמים את פרשת מותם של בני אהרון הם רומזים על סדר העדיפויות של המקרא.

על פי המסורת התרחש מותם של בני אהרון ביום הכיפורים. הפרשה שלנו מספרת על עבודתו של אהרון בבית המקדש, ומיד לאחר מכן מצווה על יום הכיפורים: ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ… כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה׳, תִּטְהָרוּ״ (ויקרא ט״ז).

בלב פרשת הקורבנות נמצא תיאור הסמיכה האינטימי. ״וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָו, עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה״ (ויקרא ט״ז). השעיר מקבל בתנועת ידיים שקטה את כל חטאותיו של העם, את כל עוונותיו ואת כל פשעיו. הוא אמור לספוג אותם ולשאת אותם ״אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה״, אל הארץ המדברית שמכילה את הגזירות הגנוזות שכבר לא יוטלו לעולם על העם החוטא.

העם, אחרי התהליך המורכב של יום הכיפורים, נקי מעוון. ואילו השעיר האומלל, עמוס עוונות, יוצא לגלות במדבר הצחיח. כמה נפלאה היא אותה תנועה עדינה שבה מניח הכהן את שתי ידיו על ראשו של השעיר, ו״מתוודה״. למילה זו שני רבדים: הכהן מתוודה, מלשון וידוי, על החטאים והעוונות של העם. ובד בבד הוא מודה לשעיר על שהוא נושא את העוון במקומם. זו סצינה כל כך אינטימית, כל כך נוראית וכל כך נפלאה בו בזמן.

שעיר לעזאזל

אחרי סיום המלאכה רוחץ אהרון את בגדיו ואת גופו. ובכלל, כל הפרשה עוסקת בעניין רב במושגי הטומאה, הטהרה והניקיון. השורש ט.מ.א מופיע 11 פעמים בשלושת פרקי הפרשה. הטומאה, כנושאת תכונות מעין רדיואקטיביות, מאיימת על כל חלקה טובה ומה שנדרש על מנת להיפטר ממנה הוא תהליך של טיהור וניקיון. מעניין לראות שדווקא תהליך ההיטהרות מאכילת נבלה וטרפה הוא מהיר מאוד: ״וְכָל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה, בָּאֶזְרָח, וּבַגֵּר:  וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב–וְטָהֵר. וְאִם לֹא יְכַבֵּס, וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ–וְנָשָׂא, עֲו‍ֹנוֹ״ (ויקרא י״ז). כמו מכבסה בעיר גדולה, ניתן להיטהר מהיום-להיום, המשלוח חינם.

במסגרת ההזהרות מטומאה, מוזכרת בייחוד ״טומאת הגויים״, וכאן אנחנו פוגשים את הפסוק ״וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת-יֹשְׁבֶיהָ״. ואילו בפרשת המרגלים אנחנו מתבשרים שהארץ, המלאה בעמים רבים, ״אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא״ (במדבר י״ג).

אם כן, הארץ הרוויה בעמים ומנהגיהם היא ארץ שבולעת את יושביה. האם, כמו בתהליך הבליעה והעיכול, היא מטשטשת את ההבדלים ואת המנהגים בין העמים? והארץ המקיאה את יושביה, האם זה מפני שהיא לא מסוגלת להכיל את העירוב הנורא? כמו פיצה עם שוקולד למריחה ומלפפון חמוץ, האם הארץ לא מסוגלת להכיל ולעכל רב-תרבותיות?

בין ארץ אוכלת יושביה לארץ שמקיאה את יושביה, נדמה שבארץ ישראל תמיד היה קשה לקיים חברה רב-תרבותית אמיתית. תמיד היה מי שחשש מעירוב, וכנראה במידה לא מבוטלת של צדק. הרי ידוע שהתבוללות מאז ומתמיד הייתה הזרם הגדול ביותר בעם היהודי.

אבל האם זו גזירת גורל? האם לעד נחשוש מ״טומאת הגויים״? לדעתי הפרשה מסייגת את דבריה באופן הבא. העם מובטח שאם יקיים את מצוות האלוהים, הארץ לא תקיא אותו. ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם, וְלֹא תִטַּמְּאוּ, בָּהֶם:  אֲנִי, ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ (ויקרא י״ח). כלומר, לא מערבוב תרבותי אנחנו צריכים לחשוש – אלא מחטאים רבים ומרובים. על כך אפשר להקיש בקלות למדינת ישראל. לא מרב-תרבותיות אנחנו צריכים לחשוש, אלא מהתנהגות בלתי מוסרית.

בארץ אוכלת יושביה ומקיאת יושביה, עלינו לזכור שני דברים חשובים: האחד הוא שקיומנו בארץ הזו, בשלום, מותנה בהתנהגות מוסרית ובחתירה לצדק. שנאמר (דברים ט״ז): ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ״. כשנדע להתנהג כמו שצריך האחד לשני – על כל השבטים, המגזרים והתרבויות שמרכיבים את החברה שלנו – לא נצטרך לחשוש מ״טומאת הגויים״, נחייה ונירש את הארץ, שנאמר ״וָחַי בָּהֶם״.

בשבת הקרובה יחגוג עם ישראל את המימונה. חג שנוצר לאחר שיהודים במרוקו נאלצו לסגור את ביתם למשך הפסח, מחשש ל״טומאת הגויים״, או ליתר דיוק – מחשש להכנסה של חמץ בשוגג לביתם ומעבר על מצוות החג. מיד כשהסתיים הפסח פתחו יהודי מרוקו את ביתם ביד רחבה לשכניהם המוסלמים, כאומרים בבירור: ברוכים הבאים, תרבחו ותסעדו. תרבותכם, דתכם וחברתכם אינן מאיימות עלינו, ואנחנו מעוניינים בשכנות טובה, בידידות, בהדדיות ובשלום. הלוואי ונלמד מכך, ויהיה ביתנו פתוח תמיד וידנו רחבה תמיד.

ירין רבן הוא מנהל האינטרנט והרשתות החברתיות בבינ״ה, מורה למחשבת ישראל ולפילוסופיה יהודית.

Welcome_Web

מאמרים נוספים: