בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

מי שומר על השבת?

התפרסם לראשונה ב"מעריב"


חוק המרכולים שעבר ביום ראשון האחרון יחד עם המאבק הפוליטי האחרון בין נציג הרבי מגור לבין ממשלת ישראל על אופי השבת בישראל, מעלים שוב שאלות מהותיות על ההשלכות החברתיות והמוסריות סביב נושא זה. הרקע להתפטרותו של שר הבריאות, סביב הדרישה להפסיק את עבודות הרכבת בשבת יחד עם הצבעת הממשלה להפסקת פעילות פיצוציות וחנויות בשבת הם עיוות יסודי של רעיון השבת המקורי כפי שהוא מופיע במקורות ובמסורת היהודית לאורך הדורות.

מצד אחד עולה הדרישה לשמור על השבת ולקדש אותה בדרך של שביתה מכל מעשה, וזהו הרקע למשבר הנוכחי. אולם, מעבר לתובנה הפשוטה הזו, כדאי לעצור רגע ולהתייחס לצד הערכי השורשי של רעיון השבת – ל"נקודה הפנימית" של השבת שהיא אבן היסוד של תרבות ישראל. בספר דברים, הציווי לשמור את השבת לא מסתיים בפסוק המוכר "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", אלא שם זה רק מתחיל. מה עוד נאמר לנו שם? שמור את השבת. לא אתה תעשה מלאכה, לא משפחתך, לא העבדים, לא הבהמות, ולא הגר על מנת שיזכו כולם למנוחה, בדיוק כמוך.

הרעיון העולה מן הפסוקים הללו בספר דברים לא משאיר מקום לספק – רעיון השבת הוא רעיון חברתי ומוסרי. הרי ברור לכולם שהאדון יכול לנוח בשבת שכן הוא חופשי להחליט ולעשות כן, ולכן מודגשת כאן ההשבתה של כל תהליך העבודה. כולל השפחות והעבדים ובעלי החיים והגרים/הנוכרים אשר בשעריך – כולם חייבים מנוחה! הסיבה גם היא מובהקת. וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים. האזכור של היותנו עם עבדים הוא הבסיס לכל החקיקה הסוציאלית במקרא.

נסתכל רגע על מושג ה"גוי של שבת" שמוכר בסביבתנו, ונבין מיד שזהו שריד גלותי מטריד מאוד שנמצא כאן איתנו היום. זה שריד שאפשר בגלות, לקהילה קטנה ומצומצמת ללא שליטה על המנועים החברתיים והכלכליים להיעזר ב"גוי של שבת" כדי לקיים שמירה על שבת כהלכתה במצב סביר ונסבל, וללא שום יכולת להשפיע על הסביבה, תוך הסתייעות בשכנים הגויים. אולם המצב הזה מנותק לחלוטין מהמציאות הישראלית העכשווית. כיצד ניתן לחבר "גוי של שבת" למדינת ישראל בה קיים "חוק עבודה ומנוחה" שהוא מהמתקדמים בעולם ונוהג שוויון בין כל האזרחים? איך אפשר לחיות בשלום עם "גוי של שבת" כאשר נדרש מאיתנו להתחשב ולדאוג לחלשים בחברה, והחברה היא חברה אשר הרוב בה הוא יהודי וה"גוי" הוא המיעוט? זהו מצב מדאיג מאוד בו הפכנו להיות רוב שאינו מתחשב במיעוטים ומוציא עצמו מהכלל ומאחריות הדאגה לחלש, גם מספרית.

עיוות נוסף שליצמן, דרעי וחבריהם עושים קשור בערך המרכזי של אחריות וערבות הדדית. מובן לליצמן שגם בימי קדם חלבו את הפרות בשבת, וכיסו את התבואה ועלו לעמדת שמירה ועשו כל מה "שחייבים" לעשות בשבת. בישראל בשנת 2017 התחבורה הציבורית היא שירות חיוני וקריטי בדיוק כמו בתי חולים וחברת חשמל, כמקובל וכנהוג בחברה מערבית מודרנית. וכפי שבחברת החשמל ובבתי החולים עובדים במהלך השבת, כך גם עבודות הרכבת יכולות וצריכות להתבצע במהלך השבת, ללא רמיסת זכויותיהם של ציבורים שלמים.

ברגע שעבודות הרכבת נדחות למהלך השבוע ולא מתקיימות במהלך השבת, הציבור נפגע קשות. נפגעים העובדים שצריכים להגיע עבודתם ביום ראשון בבוקר ואף לחזור לביתם ולמשפחתם בשעה סבירה, נפגעים החיילים שצריכים לחזור הביתה בשבת. אבל אלו לצערי אינן דאגותיו של ליצמן, הרי לא מדובר כבר בציבור אותו הוא מייצג. ליצמן לא דואג לפקקים הקשים ולפגיעה המתמשכת באיכות החיים של האזרחים, לעניין זה הוא לא ערב לכלל ישראל כפי שהוא טוען, ובעשותו כך הוא אף מבזה את השבת. כמו בגולה, גם כאן ליצמן מעוניין בשמירה על קהילתו המצומצמת והסיסמאות על "אחדות ישראל" הנשלפות בשנת בחירות נעשות ריקות מתוכן.

השבת היא של כולנו. מנהיגי הציבור בישראל חייבים לכלול בערך השבת שלהם את המבט הרחב והחברתי בישראל ולא להצטמצם לאמות מידה צרות של ציבור אחד בלבד.   


ערן ברוך הוא מנכ"ל בינ״ה התנועה ליהדות חברתית.

מאמרים נוספים: