בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

לטעום מהמסבח"ה | מסע בחברה הישראלית

פורסם לראשונה ב'ישראל היום'

החילוני שחווה שמירת שבת • בן המשפחה הרפורמית שניהל שיח עם רב אורתודוקסי בצפת • והחניך מהיישוב המבוסס שנטמע בעיירת הפיתוח • חניכי המכינה הקדם־הצבאית של תנועת בינ"ה יצאו למסע בחברה הישראלית (מסבח"ה): "הרגשנו שהסביבה שחיינו בה עד עכשיו היא הומוגנית מדי"

"חתול רחוב אחד היה רעב, מה זה רעב, וואללה לא אכל שבועיים. פתאום, את מי הוא רואה? את העכבר! התחיל לרדוף אחריו, אבל מה, בגלל הרעב הוא היה איטי, והעכבר הזריז ברח לתוך חור בקיר. אמר לעצמו החתול: 'מה, אחכה עכשיו שעות ליד החור?' מה עשה? התחיל לנבוח. שמע העכבר את הנביחות וחשב, וואללה, הגיע הכלב, החתול בטח הלך. יצא מהחור ובום! תפס אותו החתול. רגע לפני שהוא בולע אותו, צעק העכבר: 'אבל איפה הכלב שהיה כאן?' ענה לו החתול: 'עוד לא למדת? במזרח התיכון צריך לדעת מינימום שתי שפות'".
את הסיפור הזה, האכזרי מעט יש להודות, שומעים בשקיקה כ־20 צעירים מפיו של המוזיקאי ג'ורג' יוסוף סמען, שהגיע לדיר אל־אסד במסגרת המכינה הקדם־צבאית מסבח"ה של תנועת בינ"ה, תנועה ליהדות חברתית. סמען, "השומע", הגיע לכאן מג'ש (גוש חלב). החבר'ה שאותם הוא שומע ושלהם הוא משמיע, התקבצו מקריית מלאכי, מאלון שבות, מקיבוץ רביבים, מאבן יהודה, ממבשרת ציון, מנווה שלום, מעין יהב, מחדרה, מחיפה, מרם און, מתל מונד, מירושלים ועוד ועוד.
חצי שנה שהם מסתובבים ברחבי הארץ. מירוחם עד דיר אל־אסד, דרך מסיק זיתים בקיבוצים רביד ובית זרע, ניווטים באזור קיבוץ רביבים, עבודה במלונות בתל אביב ושהייה בקהילה חרדית בצפת. בכל מקום הם מבלים בין שבועיים לשלושה, כשהמטרה היא היכרות עם הקהילה המקומית לפרק זמן ארוך מספיק, כפי שהם מגדירים זאת, "אנחנו רוצים שייתנו לנו לשטוף אצלם כלים".
למרות שהוא מוזיקאי ותיק וידוע, שניגן על במות מכובדות בארץ ובעולם ושיתף פעולה עם אמנים כמו אהוד בנאי ולהקת שבע, נראה שהמפגש עם החבורה מרגש את סמען. הוא שולף את העוד, מחלק לכמה מהנערים דרבוקות ומנגן יחד איתם, חצי בעברית וחצי בערבית, שירים שתרגם כמו "ערב של שושנים", "שחרחורת" ו"גבולות" של אהוד בנאי. המילים "יש גבול לייאוש, אין גבול לתקווה, יש גבול לשנאה, אין גבול לאהבה, יש גבול למציאות, אין גבול לחלום", מעוררות השראה בערבית ממש כמו בשפת המקור ומשרות על החדר הצפוף במתנ"ס אווירה קוסמית כמעט.
"העוד הוא כלי שיודע לנגן גם את מוצרט, גם מוזיקה הודית, גם לאדינו וגם מוזיקה ים־תיכונית", אומר סמען לחבורה הצעירה שמולו בחיוך מאוזן לאוזן. "אל תאמינו לחלוקות גסות כמו מוזיקה 'מזרחית' ו'מערבית', המוזיקה היא חלק מהטבע, מהקיום, היא מחברת בין כולם. למרות שאני אחד המוזיקאים הכי פעילים בארץ בנושא הדו־קיום, אני בכלל לא מאמין בדו־קיום – אלא פשוט בקיום. קיום דרך המוזיקה. הנה, תראו איך אנחנו, כמעט בלי לדבר אלא רק בקשר עין, כבר מנגנים, מכירים ועושים יחד דרך".

לצאת מהבועה, להיכנס ללב

השיעור המאלף עם סמען מסתיים, והחבורה מתיישבת לשיחה. השבועות הארוכים שהם מבלים בתוך קהילות שונות ומשונות ברחבי ישראל, נוסעים ממקום למקום באוטובוסים כשכל ציודם עליהם, הותירו בפנים הצעירות חריצים וקמטים של חיוכים וצחוק פרוע, וגם של חריקת שיניים. הרצון לפרוק מעט מהחוויה בולט לעין. "מה זה מסבח"ה?" אני שואל, וזוכה לתשובה־צעקה משותפת: "מסע בחברה הישראלית". אחר כך, בקול שקט יותר, הם מוסיפים: "וגם מסע בך, וכמובן על שם החומוס מסבחה, מאכל ערבי שאולי אין יותר ישראלי ממנו".

למה החלטתם להצטרף למכינה?
"הרגשנו שהסביבה שחיינו בה עד עכשיו היא הומוגנית מדי. אנחנו לא אוהבים להשתמש במילה 'בועה', אבל הרגשנו שאנחנו חיים במעין קו מקביל להמון חברות ואוכלוסיות שנמצאות בתוך גבולות מדינת ישראל, אבל לא נפגשות. רצינו להכיר, ללמוד על החברה הישראלית".
יונתן ממבשרת ציון מבקש את רשות הדיבור, בהצבעה כמובן, אחרי הכל הם רק סיימו את התיכון… "אני בא מבית רפורמי, וצפת היתה עבורי מקום מורכב מאוד", הוא מספר, "למדנו שם הרבה עם אדם בשם הרב לייזר, שתמיד אומר את הדברים הכי מעוררי מחלוקת כדי לעורר שיח. למשל, שהרפורמים הם לא יהודים אלא תנועה חברתית, או שישראל לא יכולה להיות מדינה יהודית כי היא לא מדינת הלכה, ואנחנו צריכים לחיות תחת מלך ירדן.
"כשאתה יושב אצל אדם כזה, בבית שלו, ושומע דברים שקשה לך מאוד לעכל ומנוגדים לכל מה שלמדת ואתה מכיר, אתה יכול לצאת משם בכעס ולהפנות לו את הגב, או לנסות להכיל ולהבין את העמדה שלו ולהשמיע גם את העמדה שלך. אתם לא חייבים להסכים, אבל ככה נוצר ביניכם שיח. אם אתה מקשיב לו, יש סיכוי גדול יותר שגם הוא יקשיב לך".
עמית מתל מונד מספר שהתקופה שבילו בירוחם היתה משמעותית עבורו. "נחתנו לתוך שכונה בעיר, וכל הפעילות שלנו היתה במקום עם המון ילדים. היו שם ילדים מכל העדות, וראינו למשל מישהי בת 14 ששומרת על שני אחיה בני ה־6 והשנה", הוא משתף, "הילדים שם רצו המון תשומת לב, ונוצרה ידידות מדהימה איתם. כשעזבנו הם כתבו לנו מכתב מרגש וחילקו לנו פרחים. הקשר שנוצר איתם היה מיוחד בעיניי, כי זו הכרת הקהילה במובן הכי פשוט ואמיתי שלה. בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים יש לנו זמן שמוגדר כ'זמן שוטטות', שבו אנחנו צריכים להסתובב ולמצוא אנשים מעניינים. בירוחם הילדים האלה באו אלינו משמיים".
ירדן מחיפה משתפת בחוויה משכונת שפירא בגדרה, שבה מתגוררת קהילה גדולה של העדה האתיופית. "הלכתי ברחוב, ופתאום אחת הילדות קראה לי ואמרה, 'היי, איך קוראים לך? מה את עושה פה?' היא נורא הזכירה לי את אחותי הקטנה, וכשאמרתי לה את זה היא ענתה: 'מה, גם היא שחורה?' האמירה שלה פתחה לי את העיניים, כי אומרים שדווקא ילדים קטנים לא מתייחסים לדברים כמו צבע העור, ופתאום ראיתי שהם כן מבינים שיש מי שמתעסק בזה וקולטים שיכול להיות שיש מי שמתייחס אליהם אחרת בגלל זה.
"היינו שם בקשר עם ארגון בשם 'חברים בטבע', שעוסק בחיזוק הקהילה דווקא דרך החוזקות שלה, כלומר מנסה לשפר את מה שחזק ולא את מה שחלש. הם הקימו בשכונת שפירא גינה קהילתית, כי ראו שהמבוגרים יוצאי אתיופיה עסקו שם בחקלאות ובארץ זה חסר להם. הגינה הזו יצרה חיבור בין המבוגרים לצעירים, שהבינו שיש להם מה ללמוד מהמבוגרים, עניין שבארץ קצת הלך לאיבוד בקרב הקהילה האתיופית. הגינה הזו יצרה שם חיבור בין הדורות".
כל החברים בקבוצה רוצים לספר ולשתף, אבל הזמן קצר והלו"ז דוחק. גל מנווה שלום מסכם ואומר ש"הסיפור הזה של לצאת מהבית ולבוא למקום כדי ללמוד אותו תוך כדי שאתה חי בו, מעצים את החוויה הרבה יותר. בצפת, למשל, עשינו שבת אצל משפחה ואני מעולם לא שמרתי שבת. התחושה של לעשות משהו כזה ולא רק ללמוד עליו מבחוץ היא הרבה יותר עוצמתית. בכל מפגש עם אוכלוסייה שהכרנו ראינו משהו שהוא מאוד שונה מאיתנו, והיה מרתק לראות ולהבין שהם לא עושים הצגה בשבילנו, הם באמת חיים ככה. תוך כדי אתה לומד עליהם, אבל גם המון על עצמך. יש כל כך הרבה אורחות חיים שאנחנו לא מודעים להם, וכשאתה פוגש כל כך הרבה, זה מדהים לראות איך אפשר לטעום מהכל ולעשות גם מסע חיצוני וגם בתוך עצמנו".
התחנה הבאה ביום העמוס בדיר אל־אסד היא מפגש עם בן המקום, סלאח אסדי, אחד מבני משפחה גדולה שהקימה את הכפר ופירוש שמה בערבית הוא "אריות". סלאח מוביל אותנו בסמטאות לכיוון המסגד, שם מתכוננים לתפילת הצהריים, ובדרך מספר על ההיסטוריה של המקום ועל זו הפרטית שלו, הנשזרות זו בזו. חברי הקבוצה מגלים עניין גדול בדברים, ועל הדרך מוצאים זמן לעצור לשיחות קצרות עם התושבים, ללטף כלב חולף ולחייך לכמה ילדות וילדים שחוזרים מבית הספר ומביטים בסקרנות בקבוצה הגדולה המתהלכת בשבילי הכפר.
הביקור במסגד מסתיים והדרך בחזרה למתנ"ס שבו ישנה הקבוצה, הממוקם בראש הכפר, כוללת עליות תלולות וקשות. בין העצירות להחזרת האוויר אני תופס שיחה עם טל מזכרון יעקב, שעלה לארץ מארה"ב בגיל 12. "כשאנחנו שומעים בתקשורת על נרטיב אחר בישראל, למשל איך יוצאי אתיופיה מסתכלים על מדינת ישראל או איך החרדים מסתכלים עליה, קל מאוד לומר לעצמך, 'אוקיי, הם חושבים ככה אבל הם טועים'", הוא אומר, "אבל ברגע שאתה פוגש את האדם עצמו, אין לך לאן לברוח ממנו ואתה חייב להתייחס לדברים שלו.
"כשאתה נמצא בסיטואציה איתו, שבה שניכם חושבים שאתם צודקים, אפשר לנסות למצוא משהו שכן דומה בין שניכם. אתה יכול לעשות צעד לכיוון שלו, והוא יכול לנסות לעשות צעד לכיוון שלך, ואולי תגיעו למקום שבו אתם קצת יותר מבינים זה את זה. ברגע הזה אפשר להתחיל לבנות קשר אמיתי ועמוק יותר, כי במדינה הזו לא משנה מאיזו עדה או דת אתה, ועד כמה שלא תחיה בבועה שלך, יש משהו שמקשר ביניכם. זה מה שאני אוהב במכינה הזו, שאנחנו לא סתם לומדים על הקהילה שאנחנו מגיעים אליה, אלא פוגשים את בני האדם שבה".

לא לזלזל ב"נוער של היום"

במתנ"ס כבר מחכה לקבוצה יובל לינדן (32), מנהל מחלקת המכינות של בינ"ה, שהיום הוא יום הביקור השבועי הקבוע שלו. "תוכנית מסבח"ה היא התוכנית החדשה שלנו, וזו הפעם השנייה שהיא רצה", הוא אומר, "אנחנו מחפשים חבר'ה שרוצים ללמוד דרך המפגש והחוויה, שיהיו פתוחים לצאת מהבועה שלהם, להכיר את החברה הישראלית ודרכה את עצמם. זו פתיחת צוהר למשהו שהוא כביכול מאוד קרוב, אבל אנחנו לא באמת מגיעים אליו ביומיום. זו לא סיירת התנדבותית שבאה 'להציל'. באים ללמוד ותוך כדי זה משלבים גם עשייה חברתית".
מה אתם מצפים מהחניכים?
"תמיד מדברים במעין זלזול על 'הנוער של היום', ופה החבר'ה עושים דברים שאתה לא מצפה מאותו 'נוער של היום' לעשות. הם נוסעים ממקום למקום באוטובוסים, ישנים בשקי שינה, עוברים כל שבועיים־שלושה מקום, ואין להם אפשרות להתחמק ולברוח לחדר. אנחנו אומרים לחבר'ה: 'אנחנו משקיעים בכם, אבל אתם אל תשקיעו בנו בחזרה – תשקיעו החוצה'. אנחנו רואים את הבוגרים שלנו, שיוצאים לכל מקום, אם זה בצבא או במקומות אחרים, כשגרירים של ישראל וכאנשים שיכולים להגיע למקומות ולחבר בין קהילות. קח, למשל, מישהי שהיתה במחזור א' ועכשיו היא מפקדת כיתה בצבא. כשחייל שלה מהעדה האתיופית מבקש לצאת לחג הסיגד, יש לה יותר כלים וידע להבין אותו ואת מהות הבקשה שלו.
"אם חניך במסבח"ה יעביר הלאה את מה שהוא קיבל כאן, אז נוכל באמת לזרום במחזור הדם של החברה הישראלית. אנחנו יכולים להגיע, נניח, למאות חניכים, אבל אם המאות האלה ילכו אחר כך לצבא או למקומות העבודה שלהם, וגם לקהילות הביתיות שלהם, ויעבירו את זה הלאה, אנחנו מדברים על משהו שיש לו פוטנציאל לעשות שינוי בחברה הישראלית. אנחנו רואים את עצמנו כחלק מהקבוצות בחברה שהגיבו לקריאה שקרא הנשיא ריבלין בנאום השבטים, לחבר בין השבטים ולזכור ולכבד את ההסכם בין כולנו שאומר מה אנחנו בעצם עושים בארץ הזאת".
מבקר נוסף שהגיע "לטעום קצת מסבח"ה" הוא ערן ברוך, מנכ"ל בינ"ה. "נראה לנו מאוד נכון לצאת למסע של זהות בתוך החברה הישראלית", הוא מסביר, "הרבה פעמים, כשאתה מחולל זהות, אתה עושה את זה תוך כדי זיהוי וחשיפה של זהות אחרת. אנשים בני 18 הם עדיין במקום סקרן ובוחן, כלפי חוץ וכלפי פנים. בתקופה של לפני השירות הצבאי הם עדיין מורדים ושואלים את עצמם שאלות עמוקות בנוגע לזהות שלהם ולגבי מה הם רוצים לעשות בחיים, ואז התהליך הזה הרבה יותר מתאפשר. המסע הזה לוקח אותך לשאלות של 'איזה אדם אני רוצה להיות, ואיך אני רוצה לחנך את הילדים שלי'".
ואם כבר ילדים, שעת ארוחת הצהריים הגיעה, ולמתנ"ס נכנסת כרוח סערה השכנה אניסה, אמא לשבעה, שבאה לעזור לחבורה המעירה ש"התנחלה" ליד ביתה להכין מטעמים מהמטבח המקומי. תוך כדי שהם מגלגלים את עלי הגפן שקטפו יום קודם, אני נפרד מהקבוצה לשלום, וחושב בחיוך שכמו בסיפור על החתול והעכבר שסיפר להם סמען, למדתי מהם עוד שפה, או לפחות כמה מילים.

מאמרים נוספים:

ראש השנה – חג שוויון ערך האדם

ראש השנה צריך להפוך לחג האולטימטיבי לשוחרי הצד והמאמינים בשוויון ערך האדם. על הקשר בין מעגל השנה, בריאת העולם, האנושות והאנושיות, והיכולת של קהילה לייצר תוכן משמעותי ורלוונטי, במאמר שלהלן. […]

קרא עוד…

לקריאה >>