התקופה הנוכחית מבליטה בחיינו באופן טבעי שאלות אודות מהותו של הקיום היהודי. קיום זה הוא קיום אשר שוזר את חיי בחיי חברי ובחיי חברתי, יחד עם חייהם של בני עמי שבאו לפני. שאלת הקיום היהודי היום היא אפוא שאלה של זהות, והיא דורשת תשובה אשר מבהירה את הזהות הזו. בהקשר הזה, חג הפסח הוא חג מכונן ונדבך מרכזי, הן בשל התוכן הממשי שאותו אנו חוגגים – יציאת מצרים בתור אירוע היסטורי מעצב, והן בשל הצורה בה אנו מציינים תוכן זה בחיינו – על ידי סיפור העובר מדור לדור. בשורות אלו אנסה לשזור חוט בין השאלה הזהותית העולה מתוך מרקם חיינו הנוכחי, דרך מחשבתו של ההוגה היהודי וניצול השואה ז’אן אמרי , ועד משמעותו של חג הפסח וסיפור יציאת מצרים.
זהות וסמכות
רובנו רגילים לחשוב על זהותנו האישית כדבר הנתון בתחום סמכותנו הבלעדית – קו מחשבה זה מקבל ביטוי מובהק באופן המחשבה המודרני השם את האינדיבידואל במרכז. אנו נוטים לחוש שבסמכותנו לקבוע מה אנחנו מרגישים וביחס למה אנחנו מרגישים, ושברשותנו היכולת לבטא זאת באופן אותנטי ככל שנרצה. סמכות זו על העצמיות שלנו, והזהות שאנו יכולים לבחור בה, קשורה גם באיך שאנו תופסים את מקומנו בקהילה: אנחנו יכולים לבחור אם להיות יהודים או שלא, ובתוך כך איזה מין יהודים נהיה: חילונים, דתיים, חרדיים או בכלל, לרחף מעל כל אלו ולכפור בעצם הרעיון שעלינו לקבע את זהותנו. הזהות שלנו והמאפיינים שלה היא עניין אישי לחלוטין, וקביעתה וביטויה הוא ברשותנו.
ישנה תפיסה פילוסופית נוספת אשר עומדת אל מול הבנה זו של זהות והגדרה עצמית הנמצאות תחת הסמכות של כל אחד מאיתנו. על פי תפיסה זו זהות עצמית תמיד מתקיימת בתוך הקשר בינאישי, קהילתי או פוליטי, והעצמי תמיד מוגדר ביחס למבטיהם של אחרים והאינטראקציה עמם. איני יכול להגדיר מי אני במנותק מהצורה שבה האחר או הקהילה מגדירים אותי. תפיסות מסוימות אף יאמרו שהזהות האישית שלי נקבעת בראש ובראשונה על ידי האחר, ורק אחר כך על ידי.
מי מחליט מיהו יהודי?
הפילוסוף היהודי וניצול השואה ז’אן אמרי הכיר תובנה זו היטב, משום שמלוא אימתה שינתה את חייו ללא היכר בשנת 1935. עד אותה שנה, אמרי חי כבן לאב יהודי ואם נוצרייה וחי חיים של איש רוח גרמני. הוא מעולם לא ציין את החגים היהודיים, עברית וספרות הקודש היו זרים לו והוא הרגיש עצמו כחלק מהעם הגרמני. אך בשנת 1935 גילה שאופן הגדרתו העצמית היה לא יותר ממצג שווא: עם החלתם של חוקי נירנברג על ידי המפלגה הנאצית גילה שלא משנה מה יעשה – הוא יוגדר כיהודי. את הרגע המכונן הזה הוא מיטיב לתאר בכותרת חיבורו “על הכורח ואי האפשרות להיות יהודי”. בחיבור זה הוא מציג את מצב העניינים שבו היה מצוי מאותו רגע ועד סוף חייו, חיים שאין בהם כל תוכן יהודי ממשי ואף על פי כן מוגדרים כל כולם על ידי יהדותם. יהדותו של אמרי לא הוגדרה מן הפנים, אלא תמיד מן החוץ. עובדת היותו יהודי כחלק מזהותו העצמית, החלק החשוב ביותר בזהותו העצמית וזה שקבע שנים של הישרדות והתנגדות אל מול המשטר הנאצי, מעולם לא עמד לבחירה על ידו. בחיבור זה ניסח אמרי את האימרה החריפה, שבאוזנינו קשה שלא תעורר אי נחת – שמי שקובע מי הוא יהודי אינו היהודי, אלא האנטישמי. אמרי מבטא זאת כשהוא כותב “כשאני אומר ‘אני יהודי’, אני מתכוון בכך אל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר של אושוויץ” – יהדותו של אמרי לא הוטבעה בו על ידי הברית שבבשר שבין יהודי לאלוהיו, אלא הוטבעה בבשרו בדיו שחור על ידי האנטישמי.
ייתכן ונתפתה להאמין שהעובדה שאנו בראש ובראשונה מוגדרים על ידי האחר ולא על ידינו היא עניין שרירותי שאמנם בא לידי ביטוי בחייו של היהודי המתבולל אי שם בגרמניה הנאצית, אך תלוש מחיינו שלנו כיהודים עצמאיים במדינת ישראל. אך המסורת היהודית – כמו גם חווית חיינו הנוכחית – תראה לנו מציאות אחרת. מבט בשני אלה יראה לנו שאמנם אין לנו בחירה מלאה בזהות שלנו ובמי אנחנו, אך תמיד ישנה באמתחתנו היכולת לבחור כיצד נממש אותה.
יציאת מצרים והשביעי באוקטובר: כינונו של עם אל מול מבטו של האחר
בשמות א’, אנו מתוודעים לראשונה למלך חדש במצרים, פרעה, אשר מתבונן בבני ישראל השוכנים בארצו ורואה בהם איום פוטנציאלי שיש להתמודד איתו. פרעה פונה אל עמו: “וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃ הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃” (פס’ 9-10). למעשה, זוהי הפעם הראשונה במקרא שבה מתייחסים לבני ישראל כעם. במובן מסוים, ניתן לראות כאן את רגע כינונו של עם ישראל – לא בידי החלטה של הפרטים המשתייכים לזהות זו, אלא בידיו של הלא-יהודי, האנטישמי, אשר מגדיר אותם. הרגע שמכונן את הולדתו של עם זה אינו היציאה אל החופש – אלא הכניסה אל העבדות והשעבוד.
גם היום אנו מוצאים עצמנו שוב מוגדרים בידי האחר. לאחר מתקפות חמאס ברור לכל מי שחשב את יהדותו כעניין של בחירה כי היהדות לנצח תהיה הכרח של חייו. תחושת שותפות הגורל שנוצרה אחרי השביעי באוקטובר היא אינה שותפות גורל שיש ביכולתנו לבחור בה – היא שותפות שנכפתה עלינו מן החוץ. אנחנו יהודים, בין אם נרצה בכך או בין שלא.
תמונה זו, יש בה מספיק כדי שתיצור תחושה קשה של היעדר יכולת בחירה, ואף התנגדות על ההכרח שבהגדרתנו כיהודים על ידי האויב שבחוץ. אך חוסר הברירה שביהדות שלנו אין בה כדי לבטל את יכולת הבחירה שלנו לממש יהדות זו בכל דרך שנחפוץ בה. כאן מתבהרת לה משימה חדשה – משימה שהוטלה אי שם בעבר על משה ועם ישראל בצאתם ממצרים ומונחת לפתחינו עד היום– לבנות את עצמנו כקהילה, ולבחור מה תהיה דמותה של קהילה זו. האם תוכנה של יהדותנו יהיה נתון אך ורק בידיו של פרעה או של האנטישמי, או שניקח על עצמנו כמשימה את גיבוש הזהות היהודית והישראלית – משימה שאולי הונחתה מבחוץ אך הדחיפות של אופן מימושה הוא עניין שלנו יחדיו.
לבני ישראל, שנהפכו לעם ישראל, לקחו ארבעים שנה במדבר כדי להגיע לארץ ישראל. אלה היו שנים של גיבוש זהות, של בניה עצמית שרק היא תאפשר שיבה אל המולדת. השתתפות במשימה זו של כינון הזהות היהודית המשותפת משתקפת גם בשנים הרבות שחלו מאז, בהם אנו שבים ומעצבים את זהותנו ביחס לסיפור משותף אותו אנו מעבירים מדור לדור. אין לנו לטעות בכך שמשימה זו של גיבוש זהות יהודית היא משימה שבחרנו בה באופן עצמאי, היא מוטלת עלינו בין אם נרצה ובין אם לאו. אך במסע המשותף, הן ההיסטורי והן הקונקרטי, יש בידינו יכולת הבחירה להבין כיצד אנו רוצים להביא זהות זו לכדי מימוש.
בעת שבה אנו שוב שבים ועדים להיות יהדותנו קשורה במבטו של האחר הלא-יהודי, אנו מוצאים בקרבנו לא רק את החובה להגן על עצמנו ועל חירותנו, אלא גם את החובה לצאת לבירור של משמעותה של יהדות זו. בעת זו הנוכחית, עת רוויה באלימות וכאב, זוהי משימה חשובה ביותר. עלינו לחשוב בצורה מעמיקה מהו התוכן של יהדותנו וכיצד על החופש שאנו חפצים בו להתכונן אל מול השבר שחווינו. תחת ההיכרות האינטימית שיש לזהות המשותפת שלנו עם האלימות שהופנתה כנגדה –ייתכן שנמצא בכך שיהדותנו היא גם צידוק להתנגדות לאלימות ומאבק למען השלום.
כתב: עילאי גרייסמן
