מעגל הנשים
בכל שנה בחודש מרץ מציינים בארץ ובעולם את יום האישה הבינלאומי. יום זה נועד להעלות את המודעות לכך שקידום השלום והחברה כרוכים במתן שוויון זכויות מלא לנשים ובהשתתפותן הפעילה. פועלן של הנשים מבטא את שאיפתן ליטול חלק שווה בבניית הבית הלאומי במדינת ישראל ולהשפיע בתחומי חיים שונים ובעיצוב ההיסטוריה האנושית בכלל.
השנה לצד הסטטיסטיקה המדאיגה ביחס לירידה בייצוג נשים ולחשיפתן הנרחבת לאלימות על שלל סוגיה, חשוב להדגיש עד כמה יוזמות החקיקה לשינוי המשטר בישראל והחלשת הרשות השופטת יפגעו באופן מיידי ונרחב בזכויות הנשים.
פסח בפתח ובבואנו לשבת מסובים כולנו יחד סביב שולחן החג איני יכולה שלא לחשוב על אותן נשים, דמויות מקראיות שחיו לפני אלפי שנים המעוררות אותי לחזור ולשנות בספרות הקודש ומשמשות עבורי כמגדלור והשראה לתכונות הנשיות המעצימות ולאמונה החזקה שדווקא בימים אלו עלינו לבחור לצאת בדרך נחושה כנגד הזרם המבקש לפגוע בזכויות הטבעיות שלנו.
מעגל הנשים החזק שעטף את חייו של משה מיום היוולדו מאפשר לו בעצם לממש את ייעודו. אלו נשים שיחד טוות חוטים לכדי רשת של תמיכה מלאה בחמלה, אהבה ונתינה ללא גבולות המאפשרים למשה לגדול ולהיות המנהיג אשר נבחר ע”י האלוהים להנהיג את עם ישראל ולהוציאם ממצרים.
משה אכן גדל להיות אבי הנביאים, וזוכה להתקרב אל אלוהים יותר מכל נביא או אדם אחר: “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים” (ספר דברים פרק לד פס’ 10).
הנשים בחייו של משה הן: יוכבד אימו, המיילדות שיפרה ופועה, מרים אחותו, בתיה בת פרעה וציפורה אשתו ,לכל אחת מהן תפקיד אמיץ ומשמעותי הפורץ דרך במהלך חייו של משה. תפקיד הדורש נחישות בסיטואציות אישיות ומשפחתיות מורכבות ובחירות אמיצות כנגד הזרם.
משה נולד ליוכבד ועמרם בני שבט לוי בתקופת שיעבודם של בני ישראל במצרים, לידתו מגיעה לשיא וזאת בזמן גזירתו של פרעה, “וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן” (שמות א כב)
שפרה ופועה המיילדות את הנשים העבריות, לא ברור בדיוק מה מוצאן, האם הן עבריות או מצריות מקבלות הוראה סמכותית מהמלך להרוג את כל הזכרים הנולדים. הן בוחרות לסרב לפקודתו של המלך ולא להרוג את התינוקות שזה עתה נולדו בכללם את משה. הן מנמקות את מעשיהן כי הדבר אינו תלוי בהן כלל “וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת: כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.” בעצם כך הן בוחרות במסירות גדולה בסולידריות ובהזדהות נשית עצומה.
הקשר בין המיילדות ליולדות הופך למעין שיח אמיץ של רחם לרחם בהבנה ובחמלה נשית גדולה. הן מסוגלות לראות את הרוע באשר הוא ולהתנגד לו נחרצות. העובדה שייתכן והן היו שייכות לעם המצרי מגבירה את האומץ לסירוב הפקודה ואת החמלה הנשית האוניברסלית שהן הביאו לידי ביטוי במעשיהן.
משה מוצפן שלושה חודשים מפחד המצרים ע”י אימו יוכבד. כאשר היא מבינה שאין עוד באפשרותה להחביא אותו, היא מניחה אותו בתיבת גומא, בסוף שעל שפת היאור. מרים אחותו הבכורה של משה מגלמת כאן שלושה תפקידים שונים וחשובים: המסורת מספרת כי לאור גזירת פרעה החליט עמרם אביה כי מוטב שכל הגברים ייגרשו את נשותיהם וזאת על מנת שלא ייולדו עוד תינוקות ולא יהיה עמלנו לשווא. מרים בוחרת באומץ רב לצאת כנגד אביה ולהוכיח אותו בדבריה אליו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהן. נראה כי מרים מצליחה להראות לאביה את העוול בצורת חשיבתו ואת התוצאות שלא יאחרו לבוא במרחק הזמן. בזכותה הוא מצליח להכיר בטעותו ומשנה את הוראתו לכלל הגברים ופועל הוא בעצמו בעצת בתו.
בתפקידה הנוסף הכתוב מספר כי וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ… מרים מקבלת על עצמה את תפקיד השומרת של אחיה.
מרים משגיחה מרחוק על אחיה הקטן ביאור ורואה כיצד בתו של פרעה, שעל פי המדרשים היה שמה בִּתיה בת פרעה, מוצאת את התיבה ומגלה את מה שבתוכה היא מתמלאת ברחמים, על התינוק ונותנת לו מיד שם מעשה המנכיח את קיומו. “משה”, ”כי מן המים משיתיהו”, בת פרעה מאמצת את התינוק אליה לבן. במעשה זה היא בעצם בוחרת לצאת כנגד אביה וכנגד בית המלוכה. סירוב הפקודה של אביה אף יכול לשמש דוגמא למערכת היחסים המשפחתית המורכבת בארמון המלוכה למערכת הכוחות השררה בארמון , ולתת הצצה ליחסים העדינים בין האב לבתו. בת פרעה מגדלת את משה כנסיך לכל דבר בבית המלוכה ומתייחסת אליו כבנה שלה, מחנכת אותו ומכינה אותו לתפקידו ההנהגה העתידי שלו. לכך נדרש אומץ רב, אמונה בדרכה לממש את זכותה ונשיותה להיות לאם ולהקמת משפחה ולחמלה עצומה גם באימוץ של מי שלא בנה הביולוגי.
מרים, שתפקידה לא תם, מתקרבת לבת פרעה ומציעה לה שתמצא לה מינקת מן העבריות, הלוא היא יוכבד האם, בעצם יוזמתה זוכה משה לחזור לאימו הביולוגית המספקת לו את מזונו וקיומו ובכך ובאופן זמני הוא חוזר לחיק משפחתו המקורית. זוהי דוגמא מצוינת לקשר שבו נשים פועלות במטרה משותפת כאשר לעובדה שהן משתייכות לעמים שונים אין משמעות וזו אינה מציבה מכשול.
ציפורה היא בת יתרו כהן מדין אשת משה ואם ילדיו. “וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה” (שמות ב, כא)
משה היה בדרכו למצרים עם אשתו ציפורה ושני בניו. כאשר הוא מגיע בדרך למלון, בא מלאך ומנסה לפגוע בו “וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה’ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ” (שמות ד, כד). צפורה מבינה במהירות כי ככל הנראה האירוע מתרחש עקב כך שמשה לא מל את בנו, “וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת:” (שמות ד, כה – כו) פעולה נמרצת זו מלאה בתושיה ואומץ מבטלת את גזירת המוות של משה.
התכונות הנשיות החוזרות על עצמן בחייו של משה משמשות למשה כרשת ביטחון לאורך חייו ומאפשרות לו לגדול לצמוח ולהפוך למנהיג הרוחני הגדול ביותר של עם ישראל, ולנו הנשים כולנו מכל העדות והעולמות למצוא מכנה משותף לפועלנו להמשיך ולקבל השראה מאותן דמויות מקראיות מנהיגות אשר ניחנו באומץ, בתושייה, בעשייה בשיתופי פעולה, בקהילה תומכת, באהבה ובחמלה גדולה כאשר הן נמצאות במצב של סכנה או כאשר הן נקראות לדגל להילחם על זכויותיהן.
בברכת חג פסח שמח מסובין יחד וביחד כקהילת נשים עולמית חזקה.
כתבה: ורד עמרם, מחלקת החינוך בינ”ה.
