פרשת פקודי עוסקת בסיום סקירת בניית המשכן, מסופר על חניכת המשכן ועל ההתגלות האלוהית בדמות הענן אשר מסמל ומבשר על נוכחות ה’ במשכן.
בכנות, כשהתבקשתי לכתוב על פרשת פקודי, נדרשתי לקרוא אותה ולהרהר בה מספר פעמים עד שהצלחתי לזקק במה מעניין אותי להתמקד.
משכן
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה
וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה
וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת
וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת
וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ …
בשעה טובה מצאתם.ן את שאהבה נפשכם.ן, המשפחות כבר נפגשו והביכו אתכם.ן, החתונה הייתה נהדרת והגיע הזמן להכות שורשים בקיבוץ קטן על ההר בגליל.
את מי תבחרו למלאכת התכנון והבנייה? אמן.ית או בנאי.ת?
כמו שהבנתן.ם, ועל אף קווי הדמיון- לא מדובר בסיפור אישי, אלא בבחירה מעניינת העולה מן הפרשה- הבחירה הייחודית באנשי אומנות ולא במומחים בתחום הבניה.
אז למה בעצם אמנים? אולי הכוונה הייתה להראות מעשה שאיננו טכני אלא שיש בליבו נשמה, מקוריות ועניין- בכל זאת, מדובר באוהל מועד.
שכינה
“שניים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה – שכינה ביניהם” (משנה אבות ג:ב),
בפרשה זו ישנו עיסוק משמעותי בשכינה, באותה התגלות אלוהית.
והנה השקענו, מילאנו הוראות, אספנו משאבים, בנינו אוהל, הקרבנו את מיטב בנינו לפרויקט המיוחד. כעת מידי פעם יורדת השכינה על המשכן ובני ובנות ישראל מבינים שהגיע הזמן לעצור, וכשעולה היא חזרה השמיימה בדמות עמוד עשן או אש, אנו יודעים שהגיע הזמן להמשיך.
מהי השכינה הזו הקיימת בין איש לאישה, בין שני לומדי או לומדות תורה?
האם המשהו המיוחד הזה, ייחודי לעולם הדתי או שמה ישנו ניסיון לקדש את התרוממות הרוח שביחסים בין אישיים, בעבודה משותפת, בהעמקה, ביצירת קרבה אמיתית?
אני מכירה את התחושה הזו, מחברותא משמעותית, מתרבות המעגל, משותפות גורל עם בן הזוג, או לפחות עם מישהו.י שפספסתי איתו.ה את הרכבת האחרונה צפונה ונאלצתם.ן להתמודד יחד עם רוע הגזירה…
שיכון
המילה שכינה, מעלה בראשי גם את המילה שיכון.
בפרשה, מתגייס הציבור כולו למען משכנו של האל.
זו הזדמנות מעולה להעלות על נס את העובדה כי המילה שיכון מתכנסת אצל כל אזרחי ישראל כחלק מהדיור הציבורי, פרוייקט בנייה של רבי קומות שבאו לשרת מחסור בדירות עבור עולים/ות ופועלים/ות. יוזמה חלוצית- ציונית שבמשך השנים הפכה למשכנות עוני ולמחסום ממשי של רבים ורבות למוביליות חברתית.
כן, קשה לומר את המילה שכינה בלי לחשוב על שיכון, ועל החשש שיוזמות פורצות דרך ומלאות כוונות טובות יאבדו את הנשמה היתרה שלהן, את ניצוץ הקדושה המדובר- ויהפכו בדיוק לדבר ההפוך מזה.
ואולי זה מביא אותנו לפרט נוסף בפרשה, לאביזרי הכהנים ובראשם האורים והתומים, עמוד השדרה והמצפן המוסרי שלנו. על פיהם אנו יודעות ויודעים מה ראוי ומה לא.
אז מה ומי האורים והתומים שלנו?
בעיני בחידוד תחושת השכינה שאנו מבקשות ומבקשים ליצור במפגשינו האנושיים ובשינוי החברתי שאנו מבקשים לייצר בתוך ומחוץ למשכן שאנו בונות ובונים.
במקומות בהם ישנו צדק חברתי תתקיים ערבות הדדית ובהם תשרה השכינה.
לשם כך עלינו לפעול ובכך להאמין.
פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,
פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר,
חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר,
פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה,
פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה.
(ישראל דושמן)
