מתחילים ספר במדבר
אילה דקל
השבוע אנחנו נכנסים אל ספר במדבר, ספר שכולו מתרחש באיזור לא מוכר ולא ידוע, באיזור אקס טריטוריאלי – מדבר.
לפי מדרש תנחומא, לא סתם ניתנה התורה במדבר, המדרש טוען – “שאִלוּ נתנה להם בארץ היה שבטו שנִתנה בתחומו מדיין ואומר, אנו קודם בה. לכך נתנה במדבר שיהו הכל שוין בה”. המטרה היתה לדאוג שהיא לא תינתן בנחלה של אף שבט כדי ששום שבט לא יוכל לטעון לבעלות עליה. כך הכל יהיו שוין בה. לכולם יש זכות שווה לגשת אל התורה.
מעניין לגלות שדווקא בפרשה הזו, דווקא בפתיחת הפרק הזה מופיעה המילה ‘חילוני’ לראשונה. עם זאת, גם כאשר תחפשו ותקראו את הפרשה מילה אחר מילה יהיה לכם קשה למצוא אותה. המילה מופיעה בתרגום אונקולוס לקראת סוף הפרשה.
בשעה שמתוארת עבודת הלווים בפרשה נכתב – “הזר הקרב יומת”. את המילה – זר, מתרגם אונקלוס – חילוני. הזר, הוא חילוני, זה שלא מתקרב אל הקודש, זה שאפילו לא רשאי להתקרב מכונה – חילוני.
והשאלה הנשאלת היא מהי חילוניות ומיהו בכלל חילוני כיום. כדי לרדת לעומק השאלה הזו נדרשות הרבה מילים ומאמרים, כאן ארצה לגעת בנושא על קצה המזלג.
לאורך הדורות היו דמויות שכונו כזרים או כופרים, שהיו החילונים של אותה תקופה. אחת הדמויות המוכרות היא דמותו של אלישע בן אבויה שהיה חכם תלמודי שכפר באופן הנהגתו של אלוהים את העולם וכונה בפי התלמוד – אחר. הוא היה השונה, הזר, זה שמציב אופציה חדשה של חיים, חילוני.
דמות נוספת היתה כמובן הפילוסוף שפינוזה, גם הוא חי מחוץ לנורמות המקובלות, גם הוא סלל דרך חדשה בעולם ואף הוא סבל מנידוי מהחברה היהודית.
החילוניות זכתה לפריחה עם התפשטותה של תנועת ההשכלה.
ביאליק מתאר את החילוניות כתנועה של חילול, כלומר של שחרור המילים העבריות ממוסרות הקודש. כקרבה אל הקודש שמשנה אותו. הוא מדבר על התהליך הזה כתהליך של גאולה. כשהוא מסביר את המאמץ שלו לחילון השפה העברית, שפת הקודש, הוא כותב כך –
“במשך הדורות אנחנו צמצמנו המושגים שלנו, קשרנו אותם עם תוכן מיוחד. אני רוצה לגאול את הטרמינים הללו מן האוויר המיוחד הזה לתחום האוויר האנושי, הכללי (אני רוצה להביא ל)סקולריזציה של המונחים האלה, ‘חילול’, אם לתרגם את ‘סקולריזציה’ במובן חול. ‘מי שנטע כרם יחללנו’. יש חילול של גידוף ויש חילול של גאולה, פדיון. במובן זה רק נרוויח טרמינים שלנו למושגים אנושיים, ולא נצטרך לחדש מילים חדשות למושגים אנושיים כלליים. אני דרכי לגאול”.
לאה גולדברג מוסיפה אל הקלחת הזו ומתארת מתן תורה חדש. בשירה אלוהי ישנם אותם קולות וברקים שהיו על הר סיני אבל הפעם אלוהים מתגלה בקפה, הוא אינו כל יכול, הוא אפילו אומלל.
“את אלוהי, ראיתי בקפה – הוא נתגלה לי בעשן סיגריות נכה רוח, מסתלח ורפה – רמז לי עוד אפשר לחיות”.
גולדברג ממשיכה את דרכו של אלישע בן אבויה, היא מכירה באלוהים אך מפקפקת בכוחו וגדולתו. בסיומו של השיר אלוהים יורד על ברכיו ומבקש סליחה מבני האדם על כל שמתרחש בעולמו. על כל שמתרחש בעולמם.
החילוניות של אלישע בן אבויה, של שפינוזה, ביאליק וגולדברג דומה לתרגום אונקלוס כיוון שכל אחד מהם היה זר במידה מסוימת בעולמו. כולם עשו תהליך של שינוי של טרנספורמציה לעולם הקודש בחייהם. אבל החילוניות שלהם גם שונה מהמילה חילוני של אונקלוס בכך שאין בה פחד להתקרב אל הקודש. אין בה חשש להשפיע עליו, לגעת בו, לעצב אותו. אולי, אפילו להפך, יש בהם תשוקה חילונית לתקן, לחדש, לשנות.
הלוואי שנצליח גם אנחנו ללכת בדרכם.
שבת שלום.
